חז"ל זיהו שעשרת הדיברות מוקפות משני צדדיהן בדינים ומשפטים, מצד אחד החוק והמשפט שניתן במרה ופרשת משפטים מהצד השני. עשרת הדיברות מייצגים ערכים מופשטים וכלל אנושיים, וככאלה הם לא יכולים להתקיים לבד. על מנת שימלאו את מטרתם הם זקוקים למערכת של חוק ומשפט, להלכה, שתדע לבטא אותם גם בחיי היומיום ותבטיח את מימוש הערכים.

המדרש אומר כי התכונות והאמצעים שניתנו לאדם - עושר, גבורה וחכמה שהאדם משתמש בהם מתוך תודעה של "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" יהיו טובים לו וירוממו אותו. אך אם חכם יתהלל בחכמתו והעשיר יתהלל בעושרו, ולא ידעו שזה כלי שניתן להם כפיקדון, הוא יהפוך להיות דבר רע עבורם.

המדרש אומר שכל עוד אדם נמצא ברשותו הפרטית אין עליו אחריות והוא לבדו נושא בתוצאות מעשיו, אך מרגע שהוא נוטל את עול המנהיגות הוא הופך לאחראי על הסובבים אותו. על אף זאת על כל אדם מישראל יש חובה ואחריות כלפי השאר אחיו, והם מונהגים ככלל.

מינים רצו להוכיח מהפסוק "השמע עם קול א-להים" שיש הרבה אלוהויות, מכך שכל אחד מבני ישראל שמע משהו שונה. אבל תשובת המדרש היא שהשוני נובע מיכולתו והבנתו של כל אחד מישראל, ולא משוני בה' ח"ו. מכאן אנו למדים שעל כל אחד ללמוד כפי יכולותיו וכוחותיו. נסביר שכן הדבר לעניין לימוד תורה לנשים, שלא אמורות לחקות את הלימוד הגברי אלא ללמוד את מה שמתאים להן ולתכונותיהן.

נעסוק במדרש על המילים "אז ישיר משה", המציג את דברי ר' יוחנן על הקב"ה שדחה את רצונם של המלאכים לשיר בלילה שבו נקרע ים סוף משום שישראל נתונים בצרה. נשווה מדרש זה לדברי ר' יוחנן בגמרא שהסיבה לעצירת השירה היא שהמצרים טובעים בים. נעסוק בשאלת השמחה על מפלת הרשעים והאיזון בין השמחה לצער על הרוע בעולם והאיפוק הנדרש בנפילת הרשעים.

במדרש מתוארות שתי המטרות של התפילה: שבח וקרבה לקב"ה ובקשה ממנו. בפן של השבח המדרש מדגיש את חשיבותה של תפילת הציבור, שכל עם ישראל ביחד מפאר את הקב"ה והקב"ה מתפאר בו. בפן של הבקשה המדרש מוכיח שהקב"ה רוצה בתפילתו של כל אחד, אפילו עני ושפל.

על פי המדרש מי שעיבר את החודש הראשון היו כביכול משה אהרון והקב"ה. בכך מודגשת השותפות שיש לישראל בקביעת המועדות, הן ע"י קידוש החודש והן ע"י עיבור השנה. הרב הוסיף שלמעשה השותפות הזו מתרחבת לכל תחומי התורה. בסיני ניתנו עיקרי הדינים וע"י חוקי הדרש והלימוד עם ישראל מפתח ובונה בכל דור ודור את התורה.

אבנימוס הגרדי שהיה פילוסוף שואל את חכמים איך נברא העולם והם מפנים אותו לאבא יוסף הבנאי, אדם פשוט. תשובתו לאבנימוס נראית פשטנית אך הוא מוסיף שאף שנראה לאנשים שהשאלות הקשות והחשובות הן על הבריאה והעולם, בסוף בעיני הקב"ה אלה דברים יותר שוליים. הדבר שבאמת חשוב הוא תפקידו של האדם בבריאה ומה נדרש ממנו.

המדרש אומר שמשלב מסוים נמנעה מפרעה האפשרות לעשות תשובה. בתחילה פרעה היה זה שחיזק והקשה את ליבו ומרוב חטאו הגדול ה' חסם בפניו את התשובה והבחירה החופשית. הרב טען שבדומה לכך, ברמה יותר נמוכה, אפשר לראות זאת באדם הפשוט. כאשר אדם חוזר על החטא ושונה בו הוא מפסיק לראות בו נפילה ארעית ומתחיל לראות בו הרגל. בשלב כזה יכולה להיווצר התמכרות לחטא, שאומנם לא מונעת את התשובה אך מקשה עליה מאוד. לכן עלינו להיות מודעים לכך, ולנקוט באמצעי מניעה.

בניגוד לדברי תורה בהם יש ערך ושכר על כל חזרה, שינון והתייגעות, בדברי רשות המדרש אומר שיש למעט למינימום ההכרחי. במדרש מובאת ראיה ממשה רבינו שסירב פעמים רבות לשליחות ה', ואף שוודאי לא היה זה דיבור אסור, אף על פי כן משה נענש עליו. ע"פ דברי הרמב"ם הרב הסביר שגם בדברי הרשות יש שני סוגי דיבור: דיבור מאוס שיש להימנע ממנו ככל האפשר ודיבור ראוי שיש להרבות בו.