ביחס לפסוק "ויפגע במקום" מפרש המדרש שהארץ כביכול נעשתה ככותל ומענה מיעקב לעבור. וכן מוכרות הדרשות ש'המקום' מתייחס להר הבית ולקב"ה - מקומו של עולם. הרב הסביר שכוונת הפסוקים לומר שיעקב בתחילה התייחס בקלות יתרה לעזיבת ארץ ישראל, עד שהוא קלט שהוא עוזב את המקום הקדוש הזה, שקדושתו נובעת מהר הבית שבו ה' שוכן כביכול.

הרב דיבר על כך שהרשעים ברשות ליבם ולכן הם אומרים בליבם, לעומת הצדיקים שלבם ברשותם ולכן הם מדברים אל/על ליבם, ובזה הם דומים לה' - ויאמר ה' אל ליבו.

העין רואה והלב חומד, שהלב הוא הכח המתעורר כמו שהרמבם מסביר, ולכן הצדיקים שולטים במוחם על ליבם. ולמרות שבתנך ובחזל הלב מתואר כ-"לב מבין", הכוונה למרכז ולא על האיבר בגוף. כמו "לב הים".

ה' רק מאריך את אפו אבל לא מוותר כי ה' נפרע לאחר מכן, כשמרדכי זועק. ולמרות שיעקב עשה את זה בציווי אמו ברוח הקודש, כי היה כאן בסופו של דבר פגם ולכן ה' נפרע מיעקב, דהיינו מעם ישראל כי אולי היתה דרך אחרת לעשות זאת.

לכן חשוב לא לעשות דבר עקום אפילו למטרה טובה, צדק צדק תרדוף- גם את הצדק צריך לרדוף בצדק.

[השיעור התקיים בשנה שעברה]

הרב דיבר על כך המדרש שבת מאה כבת עשרים כיון שעד גיל עשרים אין עונש כי הוא תלוי בבגרות נפשית. לגבי היופי, יופי של ילדה הוא יופי טבעי, ובגיל עשרים היופי הוא כבר תוצאה של עבודה. התמימות של שרה במעשיה הוא מצב שלם ללא ערמומיות וללא רצון להזיק, להוציא מהמחשבה שמעשה הגירוש היה אינטרסנטי, אלא אך ורק כי הבינה שזה לא טוב ליצחק. לשרה היתה יוזמה בגירוש הגר ובכך הראתה את המנהיגה הנשית כאשר היא באה מתוך היושר האמת והתמימות שלה, ולכן אברהם קיבל הוראה לא לזלזל ביוזמה המנהיגותית שלה.

[השיעור התקיים בשנה שעברה]

המדרש אומר שסדום חרבה בעקבות מעשה אחד קיצוני של רוע. הרב הסביר שכמובן אין מדובר באמת היסטורית שחז"ל מלמדים אותנו, אלא מובעים כאן שני רעיונות. הראשון הוא שלרוע אין גבול שהאדם יכול לשער אותו ועל כן יש להילחם בו עד חורמה. השני הוא שאף כאשר המצב גרוע יש אפשרות לתיקון עד שנעשה מעשה קריטי ששובר את גב הגמל.

דוד המלך קבע כחוק שהשלל המלחמה יתחלק בין הלוחמים לבין האנשים היושבים על הכלים, והמדרש אומר שלמד זאת מאברהם אבינו. הרב המשיך לעסוק בהלכות מלחמה ובישומן בזמן שלנו.

במדרש נכתב שאברהם טען כנגד הקב"ה שהוא מערים על בריתו שלא להשמיד את העולם במבול, ובמקום זאת משמידו באש בסדום. וכן אברהם טוען שאי אפשר לנהוג עם העולם רק במידת הדין אחרת העולם לא יוכל להתקיים, והקב"ה משבח את אברהם על טענותיו כלפיו. הרב הדגיש שאברהם טען שצריך לנהוג בחסד עם אנשי סדום הרשעים, אז בוודאי שעם אנשים אחרים יש לעשות כן.

המדרש אומר שהאומן לא אוהב את בני אומנותו בניגוד לחכם שאוהב את החכמים האחרים אף שהם חולקים, ובניגוד לקב"ה שאוהב את בני אומנותו - הצדיקים. הרב הסביר שההבדל בין האומן לחכם הוא שהאומן עוסק בצרכי האדם, בפרנסה, ולכן טבעי שתהיה תחרות כי המשאבים מוגבלים. ואילו חכם שבאמת מפנים את חוכמתו רוצה בהפצת התורה לרבים, כי היא עוסקת בערכים, שהם אינם מוגבלים.