מפלגת המחשבות

בפרק של היום נבקש להקשיב לטיעונים המוסריים בנוגע לעתיד השטחים, משימה שמתבררת כמורכבת במיוחד. יש לנו אמנם נטייה לחשוב שדילמות מוסריות דומות לשאלות עובדתיות – שכמותן, קיימת תשובה אחת נכונה לשאלה – ומטרת הדיון המוסרי הוא פשוט לחשוף אותה. אך בדרך להבנת הסכסוך, נצטרך לערער על התפיסה הזו, ולשאול מהי בעצם דילמה מוסרית.

הדרך שלנו להקשבה רדיקלית החלה בטיעונים ההישרדותיים משמאל ומימין, ובניסיון להשתכנע משניהם. בשני הפרקים הבאים נעשה מהלך דומה במישור של הטיעונים המוסריים, ונתחיל במילה אחת שמושכת אליה את מרבית האש. היא כל כך טעונה, עד שלעתים כשהיא עולה לאוויר, הדיון מיד מסתיים. בואו נדבר על הכיבוש.

הדמוגרפיה היא לא הטיעון היחיד שמתחרה על תשומת ליבנו במגרש ההישרדותי. ואם בהקשבה רדיקלית עסקינן, זה הזמן לגייס אותה לטיעון ההישרדותי הבולט ביותר של הימין: היציאה מהשטחים תפגע בביטחון הלאומי שלנו, ותאיים באופן אסטרטגי על עצם קיומה של מדינת ישראל. האם לשמאל יש תשובה טובה לתרחיש הזה?

אחרי שעסקנו בהקשבה רדיקלית, הגיעה העת לגייס אותה. שני הפרקים הקרובים יתמקדו בהקשבה לטיעונים המשכנעים ביותר משני צידי המתרס – הטיעונים ההישרדותיים. בפרק הקרוב נעמיק בטיעון המשכנע ביותר משמאל – הטיעון הדמוגרפי. ליבת הטיעון אינה נעוצה במספר התינוקות הפלסטינים הנולדים מדי שנה, אלא בשאלה רחבה יותר: כיצד ישראל תתמודד עם שני מיליון פלסטינים?

החדשות הרעות: נראה שאיבדנו את היכולת לנהל שיחה מעניינת, טובה ויצירתית על הסכסוך (או למעשה על כל נושא שחשוב לנו). אבל יש גם חדשות טובות: מסתבר שזו אינה גזירת גורל, ושיש מה לעשות כדי לרפא את המצב הזה. הדרך לשם מתחילה בשמורת גורילות ברואנדה, ומגיעה עד בית הלל.

עד עכשיו לא באמת דיברנו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דיברנו בעיקר על עצמנו, ועל איך אנחנו מגבשים את הדעות שלנו לגביו ומתבצרים בהן. גילינו שמרוב שאנחנו נעולים בתוך זהויות וחרדות, קשה לנו לראות את המציאות עצמה; בטח שלא לדבר עליה. כך קרה שהסכסוך אמנם לגמרי חי, בועט וקיים, אבל השיחה עליו מתה. 

אם אתם חיים פה בשנים האחרונות,אתם מכירים את האדישות הישראלית ביחס לסכסוך. אבל האדישות הזאת יוצאת דופן: מאז ההתנתקות הפערים בין ימין לשמאל אמנם קטנו, אך עוצמת הקיטוב לא קטנה בהתאם. רובנו איבדנו עניין בסיכסוך - אבל נשארנו מסוכסכים. מתברר שכמו שלחלומות יש סיפור, ולחרדות יש סיפור, גם מאחורי האדישות הישראלית יש סיפור שכדאי להקשיב לו.

אחרי כשלון ההתנתקות, בזמן שהמיינסטרים הישראלי נפל לייאוש, הסמנים השמאליים והימניים של המפה הפוליטית חישבו מסלול מחדש. כל צד ביקש להפיק לקחים ולעדכן את תפיסת העולם שלו למציאות החדשה, וכך הימין והשמאל עברו במקביל תפנית אידיאולוגית עמוקה. במידה רבה, הם עברו את אותה התפנית עצמה.

הישראלים בוגרי שתי האינתיפאדות מבינים שאי אפשר להישאר בשטחים, אבל שגם אי אפשר לצאת מהם. שאנחנו לא רוצים לשלוט על הפלסטינים, אבל שגם אי אפשר לסמוך עליהם. זה בדיוק מה שנקרא - מילכוד.
ואז, בדיוק ברגע הייאוש הגדול, כוכב חדש זוהר בשמי הרעיונות. שמו בישראל: ״חד צדדיות״.

 מתברר שיש קשר עמוק בין התשוקות שלנו לבין היכולות שלנו. ככל שהמציאות מתקרבת לחלומות שלנו, כך גובר התיאבון שלנו להגשמתם. זה מה שקרה לשני החזונות הציוניים הגדולים שקיבלו חבטה קשה עם הקמת המדינה ונכנסו למעין תרדמת, עד  שמלחמת ששת הימים הפכה אותם שוב לאפשריים, והפיחה בהם רוח חיים. האם הפעם המאבק הרעיוני ביניהם יוכרע סופית? האם אחד מהם יגיע סוף סוף למימוש?