מפלגת המחשבות

כשמבינים עד כמה הסכסוך מסובך וכמעט בלתי ניתן להתרה, עולה האפשרות שאולי המצב הקיים לא נורא כל כך. תקופות השקט אמנם מופרות מדי פעם בגלים של אלימות וטרור, אך נדמה שכוחות הביטחון כבר מיומנים בהתמודדות עמם. אם כך, ייתכן שהבעיה נעוצה בכלל בציפיות שלנו. אולי את הסכסוך הזה אי אפשר לפתור, אבל אפשר ללמוד לנהל?

בפרק הקודם סיימנו מהלך ממושך של הקשבה רדיקלית לצדדים השונים של הסכסוך: הפלסטינים והישראלים, השמאל והימין. כעת, הגיעה העת לעבור מהפילוסופיה לפרקטיקה, ולשאול: אז מה עושים עכשיו? האם הסכסוך הזה פתיר? קיימת דרך שבה העמים יוכלו להתפייס?

נרטיבים היסטוריים ורעיוניים – כמו המחלוקת על השאלות מיהו יליד, מיהו עם ומיהו הקרבן – כבודם במקומם מונח. אך בתשתית הסכסוך הזה רוחשים רגשות עזים שמשפיעים על המציאות באופן דרמטי. בשל כך, הביוגרפיה הרעיונית של הסכסוך היא חשובה, אבל הביוגרפיה הרגשית שלו חשובה לא פחות. 

בניגוד לשיח הציבורי הפופולרי בנושא, השאלה מי סובל יותר או מיהו הקרבן בסיכסוך הזה היא לא שאלה ילדותית, או תחרות מגוכחת על קורבנות; זו דווקא נקודת מפתח חשובה להבנת הטיעונים הרעיוניים של שני הצדדים. לכן, על אף הקושי, ולפעמים בניגוד לאינטואיציה הבסיסית של חלק מאיתנו, בפרק הקרוב ננסה להתייחס ברצינות לשאלה - מיהו הקרבן?

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, והותירה אחריה סדר עולמי חדש. הסדר החדש יצר את הזכות להגדרה עצמית, ואת המשוואה החדשה: "לעם, היושב על מולדתו, מגיעה מדינה". באירופה זה עבד לא רע, אבל במזרח התיכון לעומת זאת, כל צד טוען שרק הוא עומד בתנאי המשוואה הזו. אחרי שבפרק הקודם ניסינו לפצח את השאלה מי יכול לטעון שזו מולדתו, הפעם ניגש לחלק הראשון במשוואה: מיהו עם?

תמצית הטיעון הציוני ותמצית הטיעון הפלסטיני הם תמונות מראה האחד של השני: שני הצדדים טוענים "אנחנו מכאן. הצד השני הגיע ונישל אותנו מאדמתנו". בפרק זה ננסה לעשות סדר בטיעון הילידי של המסוכסכים, ולברר סוף סוף מי מכאן ומי לא, מי נישל את מי ומתי, והאם הקולוניאליזם האירופי קשור לסיפור. 

״הצד השני״ שנקשיב לו כעת הוא לא השכן ממול שהצביע ההפך מאיתנו בבחירות, או הדודה הקיצונית שמייצרת מריבה בכל ארוחה משפחתית. בפרק הזה נקשיב באופן אמפתי, אולי רדיקלי, לטיעונים של הצד השני האמיתי בסכסוך הזה - זה שעד כה בכלל לא דיברנו עליו, או איתו - הפלסטינים.

חמור רעב עומד באמצע חדר, משני צידיו ערמות שוות בגודלן של חציר. שתיהן נראות לו אטרקטיביות באותה המידה, והוא מתלבט לאיזו מהן לפנות. לפי הפילוסוף הצרפתי בורידן, החמור משתתק וממשיך להתלבט לנצח, עד שהוא הופך לגל של עצמות. אחרי שראינו את האמת בטיעונים השונים בנוגע לעתיד הסכסוך, האם הפכנו גם אנחנו לאותו חמור משותק? 

חידה למאזינים: איזו מצווה מופיעה הכי הרבה פעמים בתורה? שמירת שבת? הנחת תפילין? מצוות יישוב הארץ? ואולי - אף תשובה אינה נכונה? בניסיון להבין מה העמדה של ״היהדות״ על הסכסוך, נשאל האם גם במקרה הזה - כמו במקרה של הציונות והמוסר - צד אחד בדיון לקח מונופול על היהדות.     

בשיח הישראלי על הסכסוך נדמה שלשמאל יש מונופול על המוסר, ושהימין מחזיק במונופול על הציונות. אך האם ייתכן שלא באמת מדובר במחלוקת בין ערכי הציונות מימין לערכי המוסר וההומניזם משמאל, אלא בקונפליקט בין ערכי הציונות עצמה?