מפלגת המחשבות

 המילה ״דמוקרטיה״ מעולם לא הייתה כל כך פופולרית. ברחובות, באולפנים, בפיד ובמליאה, נדמה שכולם נאבקים בחירוף נפש בשמה: גם אלו שנלחמים למען בית משפט חזק, וגם אלו שנלחמים למען כנסת חזקה. מי מהצדדים בעצם מייצג את הדמוקרטיה נאמנה? בכדי לענות על השאלה הזו, נחזור אל שכבות העומק הרעיוניות שמרכיבות את שיטת הממשל הישראלית, ואל השילוש הקדוש שעומד בבסיסה.

כשמדובר בניווט בכביש, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לסמוך על כללי הניווט הבסיסיים: אם נפנה שמאלה, כנראה שלא נמצא את עצמינו זזים איכשהו דווקא לימין. אך למפה הפוליטית חוקים ומצפן משלה. מדוע בזירה הפוליטית התקדמות חסרת גבולות לעבר מטרה מסוימת עשויה להוביל הלכה למעשה לתוצאה הפוכה לחלוטין?

בכדי להבין את הפרדוקס הזה, נכיר את צורת החשיבה המהפכנית שמתחילה בחכם סיני עתיק, עוברת דרך פסיכולוג אוסטרלי מודרני ומגיעה הישר אל לב הפוליטיקה הישראלית העכשווית.

ויכוחים חוצבי להבות הם סימן היכר מובהק של העם היהודי, ויעיד על כך כל מי שניסה לנהל ויכוח פוליטי בארוחת שבת משפחתית. אבל בזמן האחרון נדמה שהמחלוקת כל כך החריפה עד שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק אל מחוזות הקיטוב – ויש אפילו מי שזורק את הביטוי הטעון ״מלחמת אחים״ לקלחת. 
מה המנגנונים החברתיים והפסיכולוגיים שעומדים בבסיס הקיטוב המחריף בחברה הישראלית, ומדוע נדמה שהעמדות הפוליטיות שלנו הולכות ומקצינות? העונה השלישית של ״מפלגת המחשבות״ מניחה את הקיטוב הישראלי על שולחן הניתוחים, ומתחילה בהצעה רדיקלית של הוגה חידתי אחד, שביקש מאיתנו לעשות את המעשה הפילוסופי הקשה ביותר – להטיל ספק במובן מאליו.

למרות שבעולם הרעיונות כבר כמעט ואין הבדלים בין ימין לשמאל, בעולם הזהויות הפער בין המחנות האלה משמעותי ועמוק. כדי להבין אותו, צריך לחזור כמאה ועשרים שנה אחורה אל הקונגרס הציוני השישי, בו פרצה המחלוקת הטריטוריאלית הראשונה שקרעה את התנועה הציונית. מתברר שהמחלוקת על עתיד יהודה ושומרון היא רק סיבוב נוסף של המחלוקת הגדולה ההיא על אוגנדה.

לפי הרעיונות שעלו בפרקים הקודמים, זו תקופה מאוד מוזרה להיות בה ״מסוכסכים״. אנחנו אמנם חלוקים בנוגע לעתיד הרחוק, אך רובנו מסכימים על הפעולות בהווה הקרוב בשטחים. אך למרות שהמחלוקת הפוליטית החריפה ביותר בתולדות ישראל דעכה, השנאה והקיטוב לא דעכו כלל וכלל. זהו הפרדוקס הגדול של הפוליטיקה הישראלית. איך אפשר להסביר אותו?

בעשורים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים, ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נתפסה בעיקר כנספח לדיון המרכזי, או אפילו ככלי. בעוד שהימין ראה בה אמצעי להרחבה ולחיזוק הריבונות הישראלית בשטחים, השמאל ראה בה מכשול הרסני בדרך לשלום. אבל היום, כאשר בשטחי יהודה ושומרון חיים למעלה מחצי מיליון יהודים, ההתיישבות היא כבר לא עוד טיעון בויכוח. היא הפכה להיות לנושא בפני עצמו, והיחס אליה הוא בעצם מיקרוקוסמוס של הדיון כולו. 

רעיון צמצום הסכסוך הוא ביטוי לפוליטיקה צנועה. כזו שאינה מבקשת להגשים חלומות, אלא למנוע אסונות ולהביא לשיפור ״החיים עצמם״. אבל מה יעלה אם כן בגורל החלומות? האם בחירה בטקטיקה של צמצום הסכסוך היום תפגע בפתרון הסכסוך בעתיד? ומה יש לפלסטינים לומר על כל זה?

אחרי שעברנו כמה תפניות מחשבתיות, ובהן המעבר מחשיבה בינארית לכמותית, נצלול לעומק לאפשרות של צמצום הסכסוך - אסטרטגיה שמייצרת אפשרות לצאת מהמלכוד, ולפעול כדי לשנות את המציאות. נשאל מהו בעצם צעד שמצמצם את הסכסוך, מה תהיה ההשפעה המצטברת של צעדים רבים כאלו, ומה עומד מאחורי ההתנגדויות לאסטרטגיה הזו.

על פניו, נדמה שיש שתי דרכי התמודדות עם הסכסוך, וששתיהן בלתי אפשריות: מצד אחד, אי אפשר לפתור אותו כמו שהשמאל חולם, מצד שני, אי אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, כפי שהימין מבקש. אך ייתכן שהמצב אינו בינארי כפי שנדמה, ושיש גם אפשרות שלישית. בשביל להגיע אליה, צריך לעבור דרך שלוש תפניות מחשבתיות.

הפרק הקודם הסתיים במסקנה המפתיעה שהמצב הקיים לא נורא כל כך. אם אי אפשר לפתור את הסכסוך, נראה שהכי נכון לנסות ו"לנהל" אותו. אך האם זאת אשליה? אולי דווקא אסטרטגיית ניהול הסכסוך היא שתוביל את מדינת ישראל לקטסטרופה הגדולה מכל?