מירב שחם היא מעצבת גרפית, אנימטורית, מוזיקאית, אמנית ובעלת הסטודיו BANANAMOON, שעוסק בעיצוב ואנימציה בעיקר עבור טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה. היא זו שאמונה על הרבה מהפתיחים של סדרות שאתם מכירים מהשנים האחרונות, ביניהן פאודה, המפקדת ושעת אפס. כן, בדיוק אלה שהתרגלנו לדלג עליהם בחלק ניכר מהמקרים, אבל היא חושבת ש״אם יש משהו בפתיח שתופס את הצופה, הוא יישאר״. הפתיחים מבחינתה הם סוג של קפסולת זמן, והיא מאמינה שטביעת האצבע שלה בהם מייצרת ערך מוסף לסדרה.
 
במקביל מרצה שחם מזה שנים במחלקה לתקשורת חזותית שנקר, וסיימה לאחרונה תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. היא עושה הרבה דברים שונים במקביל וגם אוהבת את העושר שהתחום מאפשר לה. את הווטסאפ, לעומת זאת, היא שונאת.
 
אחד הנושאים שהיא צללה אליו באופן משמעותי בשנה האחרונה הוא הנושא של מחוללי הדימויים שמבוססים על בינה מלאכותית, ועל זה היא גם תדבר בכנס של פורטפוליו בשיתוף שנקר שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב. ״הבנתי שזו איזו מהפכה, ואם אני רוצה להבין מה זה הדבר הזה - אני צריכה להתנסות בו״, היא אומרת. היא למדה באמצעות מדריכים מקוונים לייצר אנימציה באמצעות מחוללים כאלה (שזה קצת יותר מסובך מלייצר דימויי סטילס), אבל גם אחרי המחקר המעמיק היא נותרה אמביוולנטית בקשר לתחום כולו.
 
״המכונה היא לא מעצבת. היא כן יכולה לייצר דימויים שהם לפעמים מיינד בלואינג, אבל לענות על בריף היא *עדיין* לא יודעת. אני חושבת שסטודנטים צריכים ללמוד לעשות דברים בעצמם: כל מחוללי הדימויים מביאים למקומות יפים ואיכותיים אבל יש גם יותר מדי שלבים שהם מדלגים עליהם. המהפכה רק התחילה, הדברים הם דינמיים והם כל הזמן משתנים: ה־AI פתח איזה ערוץ מקביל שהשאלה הכי גדולה שלו היום הוא מי מייצר את הדברים״.

ולכל מי שתוהה לאן הבינה המלאכותית עוד תיקח אותנו, היא ממליצה להתנסות בזה. ״ברגע שאתה מתחיל, אתה ישר מבין מה זה מה. אני לא משוכנעת אבל יש לי איזו תחושה שמתישהו זה עוד ייעצר, שמישהו יסגור את הבסטה״.