תיק עבודות

הילה כהן שניידרמן היא אוצרת, שעד לא מזמן שימשה כאוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים (על החלל של מוזיאון בת ים היא מספרת שהוא יצר בה מפנה רוחני, לא פחות). היום, כאוצרת עצמאית, היא אמונה על הגלריה החיה החדשה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (שפועלת על בסיס עונתי בשיתוף עם בתי הספר סם שפיגל וניסן נתיב).
אחרי שנים כאוצרת מוסדית היא מספרת שהגלריה מעניקה לה ״הזדמנות לחשוב מחדש על מה זו גלריה ומה זו תערוכה, על להכניס חיים לתוך גלריה שזה כמעט פרדוקס״. בתערוכה הנוכחית מציגות בה במשותף רומי בן יוסף ואחינועם מנדלסון (״אני עובדת עם אמנים ולא עם אמנות״) סביבה אמנותית שהיא חלק מהחיים. ״מי שיצפה לתערוכה ירגיש דיסאוריינטציה״, היא אומרת.
לאתגר את הרעיונות המקובלים בעולם האמנות היא פרקטיקה שמלווה אותה מתחילת דרכה כאוצרת של גלריה החללית - שאליה נכנסה עוד לפני שבכלל ידעה שהמילה ״אוצרות״ קיימת. בהמשך אצרה במוזיאון פתח תקווה, שם גם הציגה את התערוכה שלדבריה היתה הכשלון הכי גדול שלה, אבל גם זו שהכי מייצגת אותה. ״אני חושבת שכשלונות הם קריטיים. כל עוד אנחנו לא בחדר ניתוח אנחנו צריכים לנסות, לבדוק, להכשל״. במסגרת אותה התערוכה היא ניסתה לייצר מערכת יחסים בין 11 אמנים.ות, וחלק מהמודלים הבלתי־היררכיים שניסתה לייצר באמצעותה משפיעים, לדבריה, עד היום בתוך שדה האמנות.  
לשאלה מיהו הקהל שלה היא אומרת ״הקהל שלי הוא מצד אחד כל קהל, אבל זה כפוף למי שמחפש חוויה אינטימית עם אמנות״.  במסגרת החוויה האינטימית היא חושבת שאולי, חללים מוזיאליים הם כאלה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשהות בהם בלי להבין הכל, להאט את האופן שבו אנחנו מסתכלים על דברים, ולאזן את התסכול שאנחנו מרגישים אם אנחנו לא מבינים. 

גדעון עמיחי הוא פרסומאי, המייסד והבעלים של חברת הקריאייטיב No, No, No, No, No, Yes ולשעבר אחד השותפים במשרד הפרסום ״שלמור אבנון עמיחי״. הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ותחילת דרכו היתה בתחום הקריקטורה והקומיקס כשאייר ופרסם בעיתונים ובמגזינים הנחשבים בארץ ובעולם.
הציבור הרחב, גם אם הוא לא מודע לכך, כנראה מכיר רבות מעבודותיו בתחום הפרסום, ביניהן הקמפיין לקפה טורקי (Hot Water, Small Glass), המהלך של הפיכת רשת ג׳ לכזו שמשמיעה מוזיקה ישראלית בלבד, ורבות אחרות.
אחת הזכורות מביניהן היא קמפיין ההשקה לרשת הסלולר אורנג׳ בשנת 1999, שעליו הוא מספר שהיה ״במידה רבה ׳לא מידתי׳. נקנו כל שלטי החוצות במדינה, מה שהיתה החלטה היסטורית. כולם נצבעו בצבעי המותג – שחור לבן וכתום, ורק אחרי חמישה ימים הוחלפו השלטים לכאלה עם הלוגו של אורנג׳ – קוביה קטנה ללא דימויים של מכשירי סלולר. זה קמפיין שנצרב בזיכרון הצילומי״.
כמישהו שחי את עולם הפרסום למעלה מ־30 שנה, ולאחרונה אף שפט בפסטיבל קאן בקטגוריית החדשנות, אחד הדברים האהובים עליו בתהליך הוא לספר סיפור. ״יש הרבה דברים שהשתנו – יש היום הרבה יותר תחרות והרבה יותר אמצעים, אבל הדבר הכי בסיסי – העובדה שבאמצעות רעיון מנסים לשכנע אותך לעשות משהו או לא לעשות משהו – זה לא השתנה״.
היום, הוא מסביר, עולם הפרסום נמצא במקום הרבה יותר בוגר. ״כשנכנסה הטלוויזיה המסחרית ב־1993 השנים הראשונות היו כל כך דרמטיות, שאם מתחרה היה בטלוויזיה זה היה הופך לאסון מתגלגל. היום יש יותר יכולות הכלה, יותר ויותר מוצרים דומים, קשה למוצר אחד לטרוף את הקלפים. יש יותר רוגע. אבל גם היום, ככל שאתה מגיע עם פתרונות מיוחדים יותר – ככה יש יותר חששות״.

כרמית גלילי היא המנהלת והאוצרת הראשית של מגזין III יפו, חלל תצוגה (ובשנתיים האחרונות גם חנות ספרי אמן) שפועל בארץ מאז 2018, והוא שלוחה של מגזין III השוודי – מוזיאון פרטי בשטוקהולם שהוקם לפני כ־40 שנה על ידי שני יזמי תרבות שוודיים (וחובבי ישראל) – דיוויד נוימן ורוברט וייל.
הרקע שממנו גלילי מגיעה הוא בכלל במשפטים, וברזומה שלה עבודה כעורכת דין במשך עשר שנים (״עולם מעניין ומופלא שהרבה שנים לא ישב לי״). אחרי שהחליטה ללכת בעקבות הלב למדה אמנות במדרשה. ״פיסלתי, ציירתי, הצגתי בתערוכות. זה היה כיף אדיר אבל לא חשבתי שאני אמנית״.
כל זה הוביל אותה לתפקיד עוזרת אוצרת של רותי דירקטור בשנים ששימשה כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, ואחר כך לכמה פרויקטים עצמאיים, עד שפגשה את נוימן שחיפש באותה התקופה מישהו שיוביל את ההקמה של מגזין III בישראל.
במהלך שנות הפעילות של מגזין III הציגה גלילי אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם, כשמה שמוביל אותה בבחירת התערוכות הוא שהן צריכות להיות כנות. ״כשהתחלנו לעבוד היה לנו רעיון לעשות סבב בין דברים בינלאומיים למקומיים אבל אז הקורונה שינתה את העולם ואחריה הגיעה מלחמה. אנחנו כל הזמן עובדים במציאות שמכריחה אותנו להגיב נורא מהר״.
בימים אלה מוצגת בחלל התערוכה ״להסתכל אחורה על העתיד״, שעליה מספרת גלילי שהיא התערוכה הכי פוליטית אבל גם הכי אישית שאצרה אי פעם. ״הרגשתי רצון לחזור ולהרגיש בנוח בתוך כל מה שהאמנתי בו קודם ביחס למקום הזה שאנחנו חיים בו, לחזור ולהיות יכולה לדמיין עתיד שכולל את המילה ׳שלום׳. לחזור אחורה לרגעים שבהם יכולנו לדמיין עתיד אחר, וגם לפעול לטובתו״.
אנחנו, מיותר לציין, איתה בחלום ובחזון.

נדב מצ׳טה (או במקור נדב יהל, ״הבנתי שעם השם הזה יהיה קשה לפרוץ גבולות והחלטתי שאני צריך שם במה״), הוא מאייר צבעוני, מצחיק ונחמד שלא מהסס להיות פוליטי או כועס כשצריך. בימים אלה הוא מציג במסעדת התערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון את הפרויקט הגדול ביותר שלו עד כה, שבמסגרתו הוא השתלט על חלל המעבדה של המוזיאון ויצר עבורה עבודות שעוסקות בקשר בין צבע לטבע.
״החלל גדול ומרווח ויש בו המון חלונות, קירות ומרחב ביניהם שהרגשתי שאני חייב למלא אותו, אז עשיתי הרבה מאוד דברים״, הוא מספר. ״ביניהם ציור על קיר גדול של 14 מטרים שכולל אלפי דימויים של טבע, חיות ואנשים״.
במהלך עשר השנים מאז שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הוא חולש על פני סוגים ופרויקטים שונים של איור מעולמות שונים, ולרוב הוא עושה אותם גם באותו הזמן. ״יש מקומות שונים בראש שלי שאני מצליח לייצר מהם עומס של דברים, ואיכשהו זה עובד לי״.
למי שלא עוקבת אחריו באינסטגרם (אז קודם כל תעקבי), נספר שגם היצירה האישית־פוליטית שקשורה למציאות הנוכחית בארץ היא אחד הדברים שמאפיינים אותו בשנים האחרונות. ״זה התחיל במחאות של תקופת הקורונה, כדרך להנגיש מידע שאנשים לא בדיוק מבינים איך לעכל אותו. עם הזמן זה הפך להיות יותר פרסונלי, טייקים על דברים שקורים בחלקת אלוהים הקטנה שלי״.
גם באיורים והקומיקסים האלה הוא בא לידי ביטוי, לדברין כ״אדם שאוהב את הצחוקים, אבל תמיד רציני. כשמלצרתי במשך הרבה שנים גיליתי שאני יכול להגיד לאנשים כמעט הכל, והם חושבים שאני צוחק. את היכולת הזו העברתי לאיור בשימוש בסגנון הנאיבי מעט, אבל כזה ששמים מתחתיו תוכן רציני. ככה לאנשים הרבה יותר קל לאכול את זה״. בעתיד הקרוב הוא מייחל לחזור לצייר צמחים ושקיעות, וקצת פחות להיפגש מדי שבוע בהפגנות.

פרק מיוחד ב״תיק עבודות״: מהדורת לייב מהתערוכה ״כל הימים, כל הימים״ במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, בהשתתפות נעם ונקרט, מישל פלטניק ומירי סגל שמציגים בה עבודות שמתייחסות לתמת התערוכה - משחקיות באמנות ישראלית עכשווית.
מאז שהפכה נעם ונקרט לאמא לפני חמש וחצי שנים, האמהות הפכה להיות תמה מרכזית בעבודה שלה. סדרת העבודות ״הנשענים״ שהיא מציגה בתערוכה היא מיצב ציורי שבו כל עבודה מורכבת משתי דמויות – אמא וילד – עשויות דיקט וצבועות באקריליק.
״אני מנסה לבחון מה קורה ביחסים שבין הדמויות״, היא אומרת. הצורך שלי הוא פחות לתאר את מה שקל, נעים, ויפה, אלא לתת ביטוי למה שקשה. יש תמיד עיסוק בין הרצון להתקרב ולהיות יחד לבין הקושי, התובענות והתלות שיש ביחסים״.
מישל פלטניק מציג בתערוכה שתי עבודות, כולן עשויות בטכניקות רבות בשילוב בינה מלאכותית. בעבודה הראשונה הוא מתאר את בריאת העולם דרך דמויות של שני ילדים משחקים, ובשנייה הבסיס הוא תמוז, אל שומרי, שעובר התחדשות על פי עונות השנה שברקע. עם היכולות שרכש בקריירה הקודמת שלו כמהנדס הוא משחק עם תוכנות הבינה המלאכותית בסטודיו, לצד משחק בטכניקות נוספות – מרישום ועד בניית רובוטים.
״המשחקיות קיימת באופן העבודה שלי״, הוא מספר. ״היום מה שמעסיק אותי במיוחד הוא המקום שאליו הגענו, שבו באופן תרבותי – הטכנולוגיה יכולה להכנס לגוף. מה שחשוב לי הוא שהעבודה תתאר את התחושות שיש לי על העולם, את מה שאני חווה מהעולם. אני רוצה שהצופים יחוו את העולם הזה, וזה בסדר אם לא לגמרי מבינים״.
גם מירי סגל מציגה בתערוכה שתי עבודות. העבודה הראשונה שמבוססת על רולטה היא כזו שיצרה בשיתוף עם האמן המנוח גדעון גכטמן, אחרי מותו, בעקבות רעיונות ושיחות שניהלו עוד בחייו. השנייה, Pussy Mirror, היא עבודה מבוססת בינה מלאכותית שמוצגת על קיר שלם בקומה השלישית של המוזיאון ומדמה דיאלוג בין הצופים ובין חתולים שמגיבים אליהם.
״אני מגיעה ממשפחה שמשחקים בה היו עניין מקצועי״, היא מספרת. ״ההורים שלי היו שחקני ברידג׳ מקצועיים ובגלל שגדלתי לתוך אקלים של משחקים, מבחינתי משחק הוא דבר רציני. בשנים האחרונות לימדתי את עצמי לתכנת והעבודה היא חלק מגוף עבודות מחקרי גדול יותר שעושה שימוש ב־AI. החתולים צריכים לייצר קשר עין ולזוז במקביל לתנועת הצופה. בהתפתלות החתולית יש משהו יפה אבל גם תקיעות; והניסיון לפשר ביניהן מייצר פרדוקס מובנה בגוף של החתול״.

דב גנשרוא הוא מעצב תעשייתי שנע על הציר שבין עיצוב תעשייתי פר סה, לחברות מסחריות, מותגים ותעשייה, לבין עיצוב שמוצג בתערוכות ובמוזיאונים – גם כזה שהגיע עד למוזיאון פומפידו בפריז. במקביל הוא מלמד מזה 24 שנים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבה גם למד.
״בנעוריי הייתי מחובר לדו־ממד״, הוא מספר: ״לגרפיטי, שיעורי רישום. העניין בתלת־ממד התפתח אחרי. בגיל 18 התקבלתי גם למחלקה לגרפיקה וגם למחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל״ (ואת ההמשך אנחנו כבר יודעים).
בימים אלה הוא משתתף בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון עם פרויקט דמוי מכוניות זבל שעוסק בטכנולוגיה של הדפסת תלת־ממד. ״יש לי כבר הרבה זמן סקרנות ועניין בהקשרים שבין טכנולוגיה לעיצוב – הדרך שבה הדברים נוצרים וההנכחה שלהם״. על העיסוק בצבע, הוא אומר שזה ״לא הפורטה שלי; זה לא האופן שבו אני תוקף דברים. אבל, בגלל ההיסטוריה שלי והעיסוק בדו־ממד הנושא הצבעוני נוכח, גם אם הרבה יותר נוח לי לקבל החלטה שקשורה לחומר או לטכנולוגיה״.
הפרויקט המרכזי והמשמעותי ביותר עבורו שאיתו הוא רץ כבר קרוב ל־15 שנים הוא כלי הצור. ״בעשור האחרון הפרויקט הפך לזהות שלי. הוא מוליד פרויקטים נוספים ומתפתח, ויש משהו שהבנתי לגביו גם במובנים של הסתכלות עצמית, ברמת ההבנה שלי את עצמי ואת החפצים שייצגו אותי בעולם״.
אותו הפרויקט, שהחל במקרה בביקור השנתי של הסטודנטים מבצלאל בים המלח, הגיע גם לפומפידו ואפילו כיכב על הזמנה לתערוכה שבה השתתף גנשרוא לצד אמנים שאולי שמעתם את שמם, כמו לדוגמה איב קליין או פיקאסו. הוא הגיע וחצה את גבולות עולם העיצוב ופורסם בפלטפורמות שונות – מבלוגים של אנתרופולגים, דרך מגזיני אופנת גברים וכלה באתרי עיצוב סכינים; ״הוא נגע בהרבה אנשים, מזוויות שונות״.
הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא את המגוון, ואכן מדובר בעבודה מגוונת – מעיצוב כלי מטבח הומוריסטיים ועד פיתוח כלים להגנה עצמית. ״היו לי רגעים בחיים שאמרתי לעצמי שאולי אתרכז במשהו אחד, אבל הבנתי שאני נהנה ללמוד כל פעם דברים חדשים״. 

אבי לובין מציין בימים אלה שנה בתפקידו כאוצר הראשי של המשכן לאמנות עין חרוד. מאחוריו שנים רבות של אוצרות במסגרות שונות – ביניהן הביתן הישראלי בוונציה בשנת 2019 שבו הציגה איה בן רון את פרויקט ״בית חולים שדה״;  הגלריה של המדרשה בירקון 19; והתערוכה ״בית ספר לאמנות״ בביתן הלנה רובינשטיין שבו הפך את חלל הכניסה לקפיטריה פעילה (שהגישה קפה בחינם!) וקיים פגישות עם מבקרים כשהם תלויים באוויר (נשבעים).
בעתיד היותר רחוק יש לו ברזומה קריירה ענפה כמשפטן, כולל תואר שני במשפטים, התמחות בבית המשפט העליון וספר ומאמרים שכתב בתחום. את הכניסה שלו לשדה האמנות הוא עשה בתחילה מפוזיציה חיצונית, כשהחל לכתוב טקסטים לתערוכות וספרים עבור אמנים.ות שהכיר הודות ליחסי חברות אישיים, ולבן זוגו האמן תומר ספיר.
״עוד לפני שנכנסתי לתפקיד במשכן בעין חרוד עסקתי במשך שנים בשאלה של התפקיד האזרחי של מוזיאונים ואוצרים״, הוא מספר. ״בעיני התפקיד הוא כפול: יש בו גם מקום לעסוק בריפוי ובנשימה וגם מקום ביקורתי ומאתגר שמותח את הגבול. איך מוזיאון יכול להמשיך להיות מאתגר ולא מתפשר, ועם זאת מזמין ופתוח?״.
כיום, כאוצר של מוזיאון, הוא נמצא בעמדה שבה הוא יכול לבדוק את השאלות האלה בשטח. ״עניין קריטי שהכניסו למוזיאון גליה בר־אור, ששימשה כאוצרת הראשית שלו במשך שלושה עשורים, ואחריה יניב שפירא – הוא לשמור עליו כמקום דומיננטי ומרכזי בשדה המקומי, אבל גם ככזה שיש לו אפשרות לקחת סיכונים״. 
בתערוכת הקבע החדשה ״עבודה, מלאכה, פעולה״, הוא בחר להציג עבודות של אמנים קאנוניים לצד כאלה מזרמים פחות פופולריים, מה שמאפשר לדבריו ״להסתכל אחרת גם על תולדות האמנות הישראלית וגם על החברה הישראלית״.

ענת פישר לבנטון היא מנכ״לית מרכז סוזן דלל מזה ארבע שנים. לתפקיד היא נכנסה שנייה לפני שפרצה הקורונה, יחד עם נעמי פרלוב על תקן המנהלת האמנותית (השתיים החליפו את יאיר ורדי שהקים את המרכז וניהל אותו כ־30 שנה). ״קיבלנו מותג חזק שצריך לשמור עליו ולהצעיד קדימה״, היא אומרת, ״ולמרות שעברו ארבע שנים, נעמי עדיין מציגה אותנו תמיד כ׳חדשות׳ במקום״.
היא הגיעה מעולם הפרסום, אחרי ששנים ארוכות עבדה במשרד הפרסום אדלר־חומסקי בתפקידים שונים. ״יש משהו יפה בלהתחיל משהו שאתה לא יודע מהו. אתה לומד משהו חדש לגמרי, הכל נראה פשוט, אפשרי וכיף״. בהמשך גילתה שזה אמנם כיף, אבל זה אומר גם לנהל ״מפלצת גדולה״ שתלויה לא מעט בתקציבים. ״אין דבר נפלא יותר מלחלום חלומות, אבל המציאות היא שתרבות היא לא דבר שמכניס הרבה כסף ובסוף יש מרכז לנהל, שכולל גם בניינים ורחבה ופרדסים שצריך לתחזק, מסעדה ובית קפה ועוד דברים שמשמעותיים למרכז תרבות״.
אחת הפעולות הראשונות המשמעותיות שעשתה יחד עם פרלוב היתה להוציא את המופעים החוצה, אל רחבת המרכז, בתקופת הקורונה – מהלך שזכה לשם ״מחול בחוץ״. יוזמה נוספת שהיא גאה בה במיוחד היא ״1|2|3״, התכנית להכשרת רקדנים צעירים שמתקיימת זו השנה השלישית במרכז; וגם ״נעים בין מסכים״ – תכנית שמשלבת בין עבודות וידיאו מעולם האמנות החזותית למרכז, שתתקיים בפעם השנייה בספטמבר הקרוב.
״אני עוסקת כל הזמן בלהביא אנשים חדשים שיתאהבו במחול. זה אולי ענף נישתי אבל אבל האהבה היא נרכשת, ואנחנו עובדים על להגדיל את הקהל״. בפסטיבל תל אביב דאנס, שייפתח השבוע בפעם ה־24(!) במרכז סוזן דלל, יעלו 19 עבודות מחול, הפעם כולן בסימן מקומי – עבודות חדשות ופרמיירות של יוצרים ויוצרות מקומיים. ״למרות השנה המורכבת היבול הוא רב, ואני בטוחה שחלק מהעבודות יביעו גם את מה שאנחנו עוברים״.

אסף עיני הוא צלם ואמן (או שמא אמן וצלם? והאם זה באמת משנה?) שמוציא בימים אלה לאור את ספר האמן שלו, ״תגיד משהו על הים״ בהוצאת Sternthal Books. את דרכו החל עיני כצלם אופנה, תחום שהוא עדיין פעיל בו באופן משמעותי, ובהמשך, כדי לאזן, הלך ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל. ״הרגשתי שאני צריך להרחיב את אופקיי אז הלכתי ללמוד אמנות״, הוא מספר. ״במהלך רוב שנות הלימודים עשיתי וידיאו, שאחריהם נכנס לעבודות שלי וגם חזר איכשהו בצילום סטילס״.
הספר החדש, שכולל 264 עמודים (עורכת: שירז גרינבאום; עיצוב: רן בן עזרא), כולל שני גופי עבודות מרכזיים. האחד כולל פורטרטים של גברים לצד נופים ועוסק במבט של עיני עליהם; השני הוא גוף עבודות וירטואלי שנעשה באייפון בשיתוף נותני שירות במרקטפלייס של פייבר. ״אין בספר תשובות, רק שאלות. אני מנסה לעסוק בו בין השאר ביחסי הכוחות בין הצלם למצולם, בין המעסיק למועסק, ובמתח שנוצר בין גברים שמצלמים גברים״.
למרות הנטייה שלו לתפוס ולגלם בצילומים שלו את רוח התקופה, הוא מרגיש שהוא ״מאוד לא צלם עכשווי. אני קצת בומר, קצת מיושן. קשה לי להתקדם מהמקום האנלוגי, האיטי, הפורטרטי. עם זאת, הייתי שמח ללכוד רוח של תקופה. כשאני מסתכל אחורה על צלמים וצילומים ומרגיש שככה זה היה אז – זה מרגש אותי. אני אשמח שאנשים יתרגשו ככה מהצילומים שלי״.
לאורך השנים, בפרוייקטים מסחריים ואישיים כאחד, הוא עוסק לא מעט בדימוי הגברי, בגוף הגברי ובאופן ההתבוננות בו – החל מבאדי בילדרים, דרך דוגמנים וכלה באוכלוסיות מיעוט שונות. ״אין לי שום יכולת לייצג נשים. הכי טבעי לי להסתכל עליי או על מישהו כמוני.
״אני מתעניין בנישה של הצילום של האחר, המבט על האחר. ברגע שהגיבורים שלך (במקרה הזה, דוסון קריק) מתחילים להתפורר – אתה מבין שאפשר להפנות מבט לכיוונים אחרים. אנחנו חיים לצד הרבה אוכלוסיות שונות ואם הם כבר פה – שלא נצלם אותם?״.

מיכל סממה היא כוריאוגרפית ורקדנית שנעה על הציר שבין מחול, תיאטרון ואמנות, אבל לא ממהרת להגדיר בדיוק איפה על הציר היא נמצאת. היא גדלה כילדה בעולם המחול ובהמשך למדה מחול, כולל תואר שני בשיקגו, וגם תיאטרון וכתיבה – מה שפתח עבורה את הגבולות והעלה את שאלת המדיום של הגוף.
״העבודה שלי נעשית עם הגוף החי ועם כל מה שאפשר להשיג ממנו״, היא מסבירה. ״אני מנסה לקחת את החוויה של הגוף החי שכל הזמן מעובדת בצורות שונות״.
במהלך השנים יצרה ורקדה ביצירות רבות – שלה ושל כוריאוגרפים.ות אחרים.ות. ביצירות האחרונות שלה, ביניהן זו שתעלה בקרוב בבכורה בפסטיבל תל אביב דאנס במרכז סוזן דלל, היא לא רוקדת בעצמה. ״אני אוהבת להופיע, אבל הבחירה שלי כרגע היא להיות בחוץ כדי שהעבודה תהיה מה שאני רוצה שהיא תהיה״.
היצירה, ״קבוצת״, כוללת שישה רקדנים.ות והיא מגדירה אותה כ״זרם תודעה עם הרבה טקסטים ושירים״. במסגרת היצירה היא חוזרת אחורה לילדותה בקיבוץ – מהלך שלדבריה איננו קל עבודה, אפילו מפריע לה, אבל היא אוהבת ללכת עם ההתנגדות הזו. 
״העבודה היא תהליך של היזכרות ושל תרגילים פיזיים ומחשבתיים; אנחנו כמו נכנסים בה לתוך תעלה שבה אנחנו חיים איזה רגע אחר – גם פיזי וגם טקסטואלי. ברמה הפיזית יש משימה לקבוצה – לא להיפרד. אנחנו עובדים יחד כסוג של רשת גוף״.
כמי שזחלה בעירום על החיבור בין הרצפה לקיר, והזמינה קהל לבופה פתוח במסגרת מופעים, היא אומרת ״אני פחות רוצה לייצר עבודות השתתפויות שמבקשות מהקהל לעשות דברים. אני באה לתת משהו בנדיבות, אבל אני לאו דווקא באה להרגיע אותך״.