האמנית רות פתיר יצגה את ישראל בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה והציגה/לא הציגה את פרויקט ״ארץ אם״, שמוצג בימים אלה במלואו במוזיאון תל אביב. הפרויקט המאוד־אישי (״אני מתעקשת באופן אובססיבי להגיד שהעבודות שלי הן דוקו״) עוסק בתהליך שעברה להקפאת ביציות ומורכב בעיקר מעבודות וידיאו, שדורשות זמן צפייה לא קצר. 

״האמנתי שהעבודה מספיק מעניינת ויכולה לעבוד בתחרות עם אמנות מכל העולם, אבל אנחנו אף פעם לא נדע״, היא אומרת, כשהיא מתייחסת לבחירה שלה ושל האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית להותיר את הביתן הישראלי בוונציה סגור עד תום הלחימה והשבת החטופים (שני דברים שלא קרו עדיין).

״לא היתה בסיטואציה הזו החלטה טובה שאפשר לקחת. המציאות היתה נוראית ועדיין נוראית. רציתי להראות משהו שהייתי גאה בו ומכיל מורכבות שלא רואים מבחוץ ביחס למה זה להיות אישה ישראלית כרגע, אבל מול המציאות של אפריל זה לא התאפשר. מאז שהתערוכה במוזיאון נפתחה, אני מרגישה שהדעה של האם אני בסדר או לא בסדר התרחקה, כי יש את האמנות״.

פתיר היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והתואר השני באמנות ניו מדיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (בגלגולה הקודם היא היתה בין השאר כתבת אמנות ואוצרת). בגלגול הנוכחי היא מתעניינת ב״לחשוב על טכנולוגיות חדשות כמטאפורה למצב האנושי״, תהליך שהחל כששבה ארצה מארצות הברית ויצרה את ״מכתבי אהבה לרות״, פרויקט ש״שינה עבורי את מערכת היחסים עם מה זה אומר לעשות אמנות״. בעבודות שהיא עושה מאז היא ״עסוקה בריאליזם, במהי המציאות ומה הכי קרוב לאיך שהיא מרגישה״. 

עד גיל 30 היא חשבה שהמהפכה הפמיניסטית הסתיימה ושניצחנו, אבל אז הבינה ש״היה לי נוח בחוויה שאני שווה בין שווים. טכנולוגיה עבורי היא כלי או הרבה כלים שמממשים את הדבר הזה. הבנתי שיש סיבה שאני מפחדת ממחשב. הגילוי החדש שלי היה הוא שהמהפכה לא נגמרה, והיום היא קורית גם דרך הטכנולוגיה״. 

-

אם הגעתן עד לפה, האמן שהיא רוצה עבודה שלו בבית הוא Ryotaro Satoוהבדיחה? הנה ריקי ג׳רוויס מספר אותה לג׳רי סיינפלד: https://www.instagram.com/reel/DBUIWH4t6_L

מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל, שייפתח בתחילת חודש יולי בפעם ה־64(!) – בירושלים, בנגב המערבי ולראשונה גם בצפון הארץ. הם נכנסו לתפקידם לפני ארבע שנים, שנים שהיו קריטיות בכל דרך שבה מסתכלים על זה.

״ב־6 באוקטובר 2023 היה לנו פסטיבל כמעט מוכן לשנת 2024״, מספרת ואעקנין. ״הבנו שכל מה שתכננו לא רלוונטי, צריך לשים אותו בצד ולעשות שינוי כיוון״. ״אנחנו לא רוצים ליצור בועה אסקפיסטית״, מוסיף מאוטנר. ״לא היינו מסוגלים לקום בבוקר ולהסתכל במראה אם היינו עושים פסטיבל שמתעסק במחול עכשווי בנורווגיה״.

המציאות תהיה נוכחת בפסטיבל הקרוב, בין השאר בהפקה חדשה שעוסקת באסון מגרש הכדורגל במג׳דל שמס (שתתקיים גם בלוקיישן שבו הוא התרחש וגם במגרש כדורגל בירושלים); בסדרה של נאומים נגד הייאוש שישאו אנשי ונשות תרבות מובילים, ועוד תכנים ומופעים רבים. 

״כשהתחלנו היינו צריכים ללמוד את השדה הבינלאומי״, אומרת ואעקנין, ״ומהשנה שעברה אנחנו בתוך סיטואציה של חרם תרבותי שנהיה יותר ויותר הרמטי. אנחנו שוב בתוך עולם של הפקות מקור, רק שהדיאלוג עם המציאות הוא יותר משמעותי. הכל באקסטרים. זו יוגה של ניהול אמנותי״.

בתור שני בעלי ניסיון רב בניהול אירועים אמנותיים, ביניהם עונת התרבות, פסטיבל מקודשת בירושלים והפצ׳ה קוצ׳ה (מאוטנר), ואירועי תיאטרון ופסטיבלים שונים (ואעקנין), הנושא של מעורבות הקהל ביצירה חשוב להם. ״כל התחום של אימרסיביות, של השתתפות ושל מערכת היחסים בין האמן לקהל מעסיקה אותנו. אני בעניין של לפרק את האטלייה של האמן, לתת לאמנות לזרום פנימה״.

״בשלב הזה של חיינו״, אומרת ואעקנין, ״כשאנחנו מרגישים כזה חוסר שליטה, זו זכות. יש משהו ברעיון של פסטיבל שפוגש את המציאות שיכול להאיר מגמות ותחושות. יש תמיד מבוכה בעולם האמנות בין מה שמתכננים לעשות לבין הרגע הזה שבו התכניות פוגשות את המציאות. השאיפה שלי היא שהמבוכה הזו תקטן כמה שאפשר, שתהיה הלימה בין מה שחשוב לגעת בו לבין מה שאנחנו עושים״. 

מיכל לויט עושה הרבה דברים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת באוכל – כותבת, יועצת, יזמת ועוד: ״כששואלים אותי אני אומרת שאני מתעסקת באוכל, ואז מתחילה לפרוט״. עד לפני כשנה עבדה במשך ארבע שנים וחצי באסיף – מרכז לתרבות אוכל בישראל. היא היתה מהצוות שהקים וייסד את המקום, וגם מנהלת התכניות, החווה האורבנית על הגג, הספריה הקולינרית ונושא החדשנות במרכז.

לאוכל היא הגיעה קצת במקרה. ״רציתי להיות חוקרת תרבות והלכתי לעשות תואר רב תחומי באמנויות וקולנוע. תוך כדי עבדתי במלצרות בבסטה, שהיחידים שהיו מגיעים לשם אז היו אנשי אוכל, עיתונאים, חקלאים, יננים. אמרתי לעצמי שאולי אחקור תרבות בכלל דרך האוכל״. 

לויט התחילה לכתוב ובהמשך נסעה לעשות תואר של ארבע שנים במדעי הגסטרונומיה באיטליה. ״הבנתי שמה שמעניין אותי לחקור הוא התרבות הישראלית, ובעיקר שיש פה מלא מה לעשות ויש לי המון מה לתת. חזרתי משם ב־2018, זה היה עולם אחר לגמרי. אז אף אחד לא הבין על מה אני מדברת״.

כמה שנים לפני כן, ב־2011, גם פתחה מסעדה קטנה יחד עם הבסטה, ״המעורב״ ברחוב אלנבי. ״זה היה הדבר הראשון שעשיתי שהיה ערבוב של הכל. הגשנו מעורב מזרח ירושלמי, פתחנו גריל מיוחד רק לטבעונים והיתה ויטרינה שפנתה לרחוב שהבנתי שצריכה להיות שם אמנות, אז פניתי לחברתי רות פתיר, שאצרה שם תערוכה שהתחלפה פעם בחודש״. כבר אז היא הבינה שהיא לא מסתפקת בלהגיש אוכל, אלא חייבת לדבר על אוכל. ״לכולנו צריך להיות אכפת מה אנחנו אוכלים ולדעת מה טוב בעינינו״.

היום היא לומדת לימודי תואר שני בהבטי חברה ומדיניות של שינויי אקלים באוניברסיטת תל אביב, וכותבת תזה על שאריות במסעדות גורמה. ״קשה לי לעשות את זה בתקופה הנוכחית, אבל בתוך כל העולם הנוראי הזה יש את האסון האקלימי, ומעניין אותי לבחון דווקא את החלק של העשירון או אפילו המאיון העליון באוכלוסייה. אני רוצה להתעסק פחות בחומר ויותר ברוח, ועדיין מחפשת כל הזמן את המקום שלי בין שני הדברים״. 

יעל מוריה היא אדריכלית ובעלת סטודיו מא (ראשי תיבות של מוריה אדריכלים וגם, מסתבר, ״חלל״ ביפנית). היא אמונה על תכנון של מבנים רבים, בעיקר במרחב הציבורי, ביניהם כיכר דיזנגוף המחודשת, בריכת גורדון, טיילת בת ים, האתר הארכיאולוגי בבית שאן ועוד.

בימים אלה היא מציגה במוזיאון תל אביב את ״הגן״, תערוכה שמבחינתה ״היא לא תערוכה. היא גן. זו לא תפאורה וזה לא רוצה להיות גן. יש בו גבעות שנטועה עליהן צמחיה מכל מיני סוגים – צמחיה טבעית, פלסטיק, משי, לקט מהשדות ועצים משולי פרדסים שנעקרו״.

מוריה מספרת שהכוונה שלה היתה לייצר גן מהדימיון, ללא גיאוגרפיה מסוימת אבל עם זמן ברור – בין ערביים, טרום שקיעה. ״את הזמן אפשר למדוד, הגן הוא בלי מקום. אבל כן חשוב שהוא במוזיאון, בין קירות״.

מה שמעניין אותה תמיד, לדבריה, הוא מה שנמצא בין לבין, היחסים או התווך בין הדברים. ״הגן הוא מערכת היחסים בין האדם לטבע. אני תופסת גן כמו סוג של סטייט אוף מיינד. לאורך כל ההיסטוריה הוא גם גן פרודוקטיבי שיכול לאסוף ירקות ופירות, אבל באותו זמן אפשר גם לשבת בו מתחת לעץ ולהרהר. מה שיש בין השניים הוא מבחינתי מקור היצירה. זה תמיד יהיה גם וגם ומה שביניהם״.

במהלך שנות הפעילות הרבות שלה היא גם מלמדת באקדמיה ומציגה תערוכות. ״יש לי צורך כל הזמן ללמוד ולחקור. העבודה עם סטודנטים עבודה היא סוג של מעבדת מחקר״.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז תקופת הקורונה, היא הבינה שאי הוודאות היא מקום חשוב בתהליך העבודה שהרבה פעמים אפשר להרוויח ממנו; וגם שלעיתים אנשים מרגישים יותר בבית דווקא במרחב הציבורי. בסוף, בכל פרויקט צריך להסתכל ״לא על הפרקטיקה אלא על החיים. את הפרקטיקה אנחנו עושים כתשובה לחיים״.

האמנית ילנה רוטנברג אג׳וקו, שתשתתף בחממת האמנים.ות ביריד צבע טרי שייפתח השבוע, היא בוגרת התואר הראשון בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר והתואר השני באמנויות בבצלאל, זוכת פרס אסנת מוזס ופרס משרד התרבות והספורט.
בשנים האחרונות היא מזוהה בעיקר עם טכניקת העבודה הייחודית שלה, באיירבראש – שגילתה מכל המקומות דווקא במהלך חילופי סטודנטים בסנט פטרסבורג. ״בבצלאל הייתי צריכה פעם בשבוע לדבר על העבודה שלי במילים, שהן לא המדיום שלי. כשהגעתי לרוסיה היו אפס ציפיות, יכולתי לעבוד בלי להסביר את עצמי. קניתי איירבראש והתחלתי להתנסות. מאז לא הסתכלתי אחורה״.

רוטנברג אג׳וקו עוסקת בעבודות שלה במבט, כזה שמתבונן גם פנימה ורק החוצה. ״עד שנולדה לי ילדה הייתי מסתכלת רק החוצה. עסקתי הרבה באיך אני יכולה לראות את אותה הסביבה בעיניים שונות. כשהתחילה הקורונה התחלתי להתעסק בבניית מרחבים למשחקי מחשב ובתלת־ממד. יש בהם משהו שדומה לאופן שבו אנחנו מתנהגים כתיירים או חווים את הסביבה כתיירים״.

היא שואפת שהציור ייתן לצופה מרחב נשימה: ״אני מרגישה שאנחנו נחנקים ורוצה לתת לעין רגע של מנוחה. אבל כן יש בעבודות דברים מטרידים, כאלה שלא ברור אם רואים לא רואים״. המבט מושפע גם מהמצב המנטלי שלה ושל הסביבה (בין השאר, מיגרנות): ״המבט הוא כלי שאמור לתווך בין הסביבה לבין המוח שלנו, אבל הוא לא כלי אמין. הוא מושפע מהמון גורמים. תמיד הרגשתי שאני לא סומכת על עצמי. אני תוהה עד כמה מה שאני רואה מייצג את מה שבאמת קורה״.

ביריד צבע טרי הקרוב היא תציג עבודות מהשנה וחצי האחרונות, גם הן נוצרו באיירבראש, במקביל לסדרת עבודות בפסטל יבש ש״נותן לשחזר את הטכניקה של איירבראש״. למרות שהעבודות יחסית קטנות, היא חולמת בגדול. ״המטרה שלי לשנתיים הקרובות היא לעבוד בקנה מידה גדול. בסטודיו הנוכחי אני לא יכולה, אבל יש לי תכנית אמביציוזית ואני עובדת על לאפשר את התנאים״. אנחנו סומכים עליה.

אבי בן שושן הוא מעצב ויוצר, שהתאהב בקרמיקה בזמן הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הוא בכלל רצה להיות מעצב אופנה ואחר כך התעניין בקולינריה, ״ואז ביקרתי חבר בברלין והלכנו לראות תערוכת גמר של עיצוב תעשייתי. כשירדנו מהמונית בתל אביב זה היה מול שלט פרסומת למחלקות העיצוב בשנקר, וחשבתי שזה סימן״.

בתום הלימודים הגיע לעבוד בבית בנימיני במסגרת מלגת סטודיו ראשון, ומאז הוא חושב ש״קרמיקה זה משהו שבנצח המוגבל שיש לי אני תמיד אגע בו (אבל יש עוד דברים על הפרק שאני רוצה לגעת בהם)״. במהלך רוב שנות הקריירה שלו, ובעיקר בשנים של הקורונה, עסק בעיקר בייצוא של אוביקטים שלו לחו״ל. בתקופה האחרונה הוא הוריד הילוך בנושא הייצוא והתחיל גם ללמד בשנקר ובמכללה לעיצוב סמי שמעון.

בשבוע הבא בן שושן ישתתף לראשונה ביריד צבע טרי (אל תספרו לאף אחד אבל הוא ביקר בו לראשונה רק לפני שנתיים), במסגרת עיצוב טרי שבו יציג גוף עבודות חדש. הסיפור של חלקן מתחיל בשלט קרמי שמצא בחנות ברחוב העלייה (לא נספיילר), מה שהוביל אותו גם להסתכלות על קירות קרמיים, אריחים וצלילה לתוך ספרי אדריכלות. 

בין העבודות שיציג יהיו אריחים קרמיים ואוביקטים שימושיים או דקורטיביים (״שימושיים למרחב או לעיניים״), חלקם בסגנון יודאיקה ותשמישי קדושה. ״הכל תמצית של ניסיון לנסח בשפה שניסו לנסח בה את התרבות החזותית בישראל בתחילת דרכה, קצת בסגנון של ABS Objects שהופך להיות בעברית אבש חפצים״.

קירות קרמיים הם אחד הכיוונים שהוא עומד לגעת בהם בקרוב גם במסגרת קיר קרמי במרחב הציבורי שהוא אוצר בתמיכה של בית בנימיני בשילוב יוצרים ויוצרות שונים; אבל הדבר שהוא הכי היה רוצה לעשות הוא לעצב פארק ציבורי ״עם אוביקטים בסקייל גדול, כולם שימושיים וכולם בעלי מוטיבים חזותיים מהתרבות הישראלית״. עכשיו הוא מחכה רק ליזם או אדריכל. שומעים?

מנור גרא היא המנכ״לית הטרייה של יריד צבע טרי שייפתח ב־21.5 במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב. היא חלק בלתי נפרד מהיריד כבר שנים רבות, ונכנסה כחברת צוות במשרה מלאה בשנת 2020 – השנה היחידה שבה היריד לא התקיים פיזית אלא אונליין, בשל סגרי הקורונה.

הפעם הראשונה שהגיעה ליריד היתה במהדורתו השנייה: ״הגעתי עם אבא שלי ונפעמתי. אחר כך היינו מגיעים כל שנה והחלום שלי היה לעבוד בו. התחלתי תוך כדי שירות צבאי בצבא כקצינה, בהתנדבות, ואחר כך כנציגת מכירות בחממה״.

עם השנים התקדמה לתפקיד אחראית על המכירות ומנהלת התוכן של היריד, עד שהפכה לפני שנתיים למשנה למנכ״ל. ״בשנה שעברה האופציה עלתה על השולחן והחלום התגשם. ביריד השישי אמרתי לקולגה צעירה שיום אחד אנהל את העסק הזה. זה עדיין מדהים אותי כל בוקר כשאני מתעוררת. אנשים לא מבינים עד כמה האופרציה הזו גדולה ועד כמה היא מתנקזת לכל כך מעט דמויות. זה צוות של אמזונות, שכל אחת מהן מעולה בלפחות שלושה דברים״. 

ביריד הקרוב יציגו 48 אמני ואמניות חממה בראשית דרכם המקצועית, לצד מעצבים ומעצבות בעיצוב טרי, פרויקטים, גלריות, רצועת לייב ופרויקטים מיוחדים. ״אנחנו יודעות למכור כל דבר אבל לא רק בהצלחה מסחרית עסקינן. המדד הראשון להצלחה של היריד הוא התכלס, כמה כרטיסים וכמה אמנות מכרנו, אחרת לא יהיה כסף ליריד הבא. 

״אבל המדד המשמעותי לא פחות הוא לראות את האפקט על הקהל. ביריד הקודם, שהתקיים בעיצומה של המלחמה, אנשים הגיעו וסיפרו שהוא נתן להם אוויר. לנו זה נותן כוח במפגשים לעוד שנה קדימה לפחות. אנחנו רוצות להגיע לכולם וזה קצת שאפתני, אבל אנחנו מסיימות בכל שנה יריד בתחושה שאפשר לעשות הכל. אם העמדנו את הדבר הזה, אין דבר שאנחנו לא יכולות לעמוד בפניו, וזו תחושה שמדהים להתהלך בה״.

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he/

האמנית רונית ברנגה מציגה בימים אלה גוף עבודות חדש ומפתיע בתערוכת היחיד ״סימנים מקדימים״ בגלריה ברוורמן. ברנגה עסקה באמנות עוד כילדה, אבל הלכה ללמוד פסיכולוגיה וספרות (״היו לי שלוש שנים מדהימות״), ואז המשיכה לתואר שני בתולדות האמנות ובמקביל למדה רישום מודל עירום. ואז, בעקבות המלצה של אחד המרצים נרשמה ללימודי אמנות במדרשה. ״הייתי קרובה לגיל 30, נשואה ואמא, אבל הגשמתי את חלום חיי״, היא מספרת.
לפיסול קרמי הגיעה בשנה השנייה ללימודים, במקרה, הודות לחלון במערכת שגרם לה לקחת קורס אבניים למתחילים. ״מרגע שהתחלתי לעבוד עם חימר עזבתי הכל. עשר שנים רק פיסלתי בחימר, זה ענה על צורך יצירה מאוד חזק. בגלל שבחשיבה אני אמנית אבל אוהבת לעבוד עם חימר, הגעתי ליצור צלחת עם פה פעור או צלחת שנובעות ממנה אצבעות״.

העבודות עברו אבולוציה והתפתחו עם השנים לסדרה ארוכה של כלים ספק־חיים שמתקשרים עם כלים ספק־חיים אחרים, והגיעה לשיא בתערוכת יחיד שהציגה בגלריה ברוורמן בשנת 2022. ״לקחתי את הגלריה והפכתי אותה לחלל ביתי. מקבץ העבודות יצרו שלושה חללים – חלל אכילה, חדר שינה וחדר רחצה, חללים שיש בהם איזו אינטימיות בין אדם לגוף שלו, בינו לבין עצמו לבין ארבעת קירות ביתו״.

כמה שנים לפני כן היא הציגה באחד מאירועי האמנות המדוברים בעולם – ״דיסמלנד״ של בנקסי במתחם דמוי פארק שעשועים שיצר מחוץ ללונדון. ״פתאום מצאתי את עצמי מציגה במיצב יחד עם דמיאן הירסט ובנקסי. זו היתה סוג של הזייה, משהו די מטורף. דיברנו על זה שכל המפלצות מתכנסות יחד בתוך אוהל, הפריק־שואו של הקרקסים של פעם, אבל כלי המשתה שעל השולחן הם באינטראקציה בפני עצמם, הם סיפור בתוך סיפור״.

בתערוכה הנוכחית יש גוף עבודות של ציור פיגורטיבי – משהו שלא עשתה כ־20 שנה, מאז הלימודים במדרשה. אבל היא הרבה יותר מתערוכת ציור (לכו ותיווכחו בעצמכם).

גיא שגיא הוא מעצב גרפי, זוכה פרס רוטשילד למעצב בכיר לשנת 2020, בוגר בצלאל ובית הספר לאמנות חזותית בניו יורק; מרצה בבצלאל בתואר הראשון והשני בעיצוב תקשורת חזותית. אחד הפרויקטים המשמעותיים שבהם הוא עסוק בשנתיים, הוא המיתוג מחדש של מוזיאון ישראל, שחוגג השנה 60 שנות פעילות.

אחרי שקיבל את הפנייה ממנהלת המוזיאון, סוזן לנדאו, הוא התחיל את החשיבה על הפרויקט בשיטוט רגלי במוזיאון. ״פשוט הלכתי בו שעות״, הוא אומר, ״ועשיתי את זה כמה וכמה פעמים, עד שלאט לאט הבנתי את הדבר הגדול הזה שהוא המוזיאון. בארץ הוא יחיד מסוגו בגלל שהוא מוזיאון אנציקלופדי. יש בו גם אמנות, גם היסטוריה, גם ארכיאולוגיה. 

״במקביל הבנו שצריך להסתכל החוצה למוזיאונים כאלה בעולם, וברובם זיהינו את העובדה שיש למוזיאון סוג אות אחת, והם נצמדים אליה״, מה שהוביל ליצירה של פונט עברי חדש (בעצם שני פונטים) – ״נמרוד״ (על שם הפסל נמרוד של דנציגר מאוסף המוזיאון) ו״בז״ (על שם הבז שיושב לאותו נמרוד על הכתף). ״יש לשני הפונטים דיאלוג והם מפרים אחד את השני״. 

גם שאר השפה הגרפית שיצר מבוססת על מה שנמצא בתוך המוזיאון – בין אם זה המבנה האדריכלי שלו או עבודות משמעותיות שמוצגות בו; וגם מתכתבת עם התקופה שבה נוסד – שנת 1965 – והאקלים האמנותי־עיצובי ששרר בה.

במקביל לעיצוב מסחרי שגיא יוצר כבר הרבה שנים פרויקט מתמשך בשם ״האותיות הרדופות״, שבמסגרתו הוא מכניס נרטיבים וסיפורים לתוך אותיות האלף־בית, ובין השאר הציג אותו לאחרונה בביאנלה בקוריאה. ״העיבוד של איור ועיצוב, של אימג׳ מייקינג, של רעיון ואלכימיה שקורית בין כל הדברים האלה – אני מת על המקום הזה שבו כל הדברים האלה נפגשים״.

ענת משולם ודור חן הם בני זוג ומעצבי אופנה שעובדים מאז 2017 תחת השם Holyland Civilians. במהלך השנים הם מוכרים בין השאר הודות לשיתופי הפעולה הרבים שהם מקיימים – בין אם מדובר בכאלה עם מותגי אופנה כמו אתא או משכית, ובין אם מדובר בכאלה עם גופים מתחומים משיקים כמו שבוע העיצוב ירושלים או המשכן לאמנות עין חרוד.
הם למדו שניהם במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שם גם נפגשו. הגלגול שלהם כמותג עצמאי החל אחרי שזכו בחממת המעצבים של מפעל הפיס בשנת 2016. ״הרעיון הראשוני היה חנות אונליין שתהיה העסק המרכזי״, אומר חן, ״אבל מהר מאוד התפתנו לחנות פיזית ופתחנו את החנות הראשונה עם רובי סטאר בשוק הפשפשים״.

מאז הם החזיקו חנויות בלוקיישנים שונים, עד שבתחילת תקופת הקורונה, במקביל למעבר שלהם לחיות בקיבוץ, החלו לסגור את החנות הפיזית ולחזור למכירה אונליין, במקביל לחנויות פופ־אפ של ״כמה ימים בחודש שבהם יש אופציה לבוא ולמדוד״.

שיתוף הפעולה הראשון עם אתא הוא זה שעורר בהם תיאבון: ״השכלנו לאורך הדרך ללכת באותו הכיוון, אבל כל הזמן לחפש דברים חדשים. בכל שיתוף פעולה אנחנו מנסים להביא משהו חדש, לעשות משהו טיפה אחרת, אם זו זווית או מוצר, לא להמשיך לעשות עוד מאותו הדבר. משהו בדינמיות הזו מכניס אותנו למירוץ, אבל גם שומר אותנו עירניים״.

במקביל הם מרצים במחלקה לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, ומצפים בימים אלה לילד רביעי. ״כל ילד מביא איתו משהו חדש״, אומרת משולם. ״בתקופה האחרונה אני מרגישה שקצת התבגרנו, התבשלנו. בעבר היו לנו הרבה פרויקטים של מחאה, היום חשוב לי להעביר מסרים יותר אופטימיים. צריך לקחת נשימה בכאוס הזה״.