תיק עבודות

עדן אוחנא הוא מעצב, שבקרוב נוכל לראות את העבודות שלו גם במתחם עיצוב טרי של יריד צבע טרי, שייפתח ב־24.6 במתחם הטכני קרמניצקי בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני והתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובמהלך השנים עוסק באופן מקצועי בעיצוב תפאורה כארט דיירקטור של סטים – סרטים, סדרות, פרסומות ועוד.

״כילד רציתי להיות שחקן. הייתי נער פרסומות אבל גם שם התעניינתי בעיקר בארט, בדיזיין. רציתי לעשות אמנות פרקטית אז הלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי, ובמקביל ללימודים המשכתי לעבוד בארט. נכנסתי לעולם של לבנות סטים וליצור תפאורות, כשאני תמיד נעזר בכלים שלמדתי בתואר הראשון והשני״.

ביריד הקרוב הוא יציג סדרות חדשות של אוביקטים מסוגים שונים. ״הנושא שלי הוא יסודות חדשים, התחדשות. אני שם דגש על מה שקורה עכשיו וכמעצב אני נותן לזה סוג של פרספקטיבה. אני לא יודע לעשות דבר אחד: תהיה קרמיקה, יהיו דקאלים, כדים שיסתובבו, טקסטיל, מתכות״.

הכדים המסתובבים, לדוגמה, הם כאלה שבאמצעותם הוא עוסק בהידברות. ״זה בסדר שכל אחד חושב אחרת, אבל שיח חייב להעשות בצורה מתורבתת ונעימה. על הכדים יש הולוגרמות שמשדרות כמה תמונות, לפעמים סותרות זו את זו, ואם אתה יושב בצד אחד ואני בצד השני – אנחנו לא רואים את אותו הדבר״.

הכדים האלה, כמו אוביקטים נוספים, נולדו במקור ב״חוג עיצוב״ שהוא מפעיל לצד קולגות כבר חמש שנים, וכמו עבודות אחרות שלו (כדים מקומטים, צלחות דניאל הגרי ועוד - ויש בהן הומור (מצרך נדיר בעיצוב או אמנות ישראלית עכשווית). ״אני משתדל להישאר עם חיוך על הפנים. ההומור הוא הדרך שלי לגרום לקהל להתאסף, זו דרך ההתקשרות שלי – והיא עוזרת לי לכוון את מה שאני רוצה לומר״. 

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

ירון שין הוא מעצב, אמן, מרצה, לשעבר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה - היום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, שם הוא ממשיך ללמד - שחלקכם אולי מכירים כ־jewboy, כינוי שהודבק לו במהלך לימודי התואר השני בהולנד וצועד איתו עד היום.

במהלך השנים עסק הרבה בעיצוב לפרינט, ואחד המהלכים שזכורים לו ככזה שסייע לו לפתח את הגישה והשפה שלו היה עיצוב הפוסטרים לפצ׳ה קוצ׳ה, שיצר ברצף במשך שנים רבות. ״ענת ספרן פנתה אליי להשתתף באירוע הראשון של הפצ׳ה קוצ׳ה, וביקשה שגם אעצב פוסטר לאירוע. כל החיים רציתי שדברים שאני מעצב יזוזו – וזו היתה ההזדמנות שלי ליצור פוסטרים שיהיו בתנועה.

״יצרתי תשעה פוסטרים, כולם וריאציה על אותו הדימוי, וכשרואים אותם ברצף זה נראה כמעט כמו סטופ־מושן. בהמשך הפוסטרים באמת התחילו לזוז והפכנו אותם לכאלה שיש בהם תנועה וגם סאונד. הרגשתי שאני מתחבר למשהו חדש – האהבה העוצמתית שלי לדימוי הסטטי של הדפוס ואיך אני יכול לקחת אותו לעולם של תנועה. גם היום, כשאני מעצב אלמנטים בתנועה, הכוונה היא שאם תעשה ׳פריז׳ בכל רגע נתון – תקבל פוסטר״.

בשנים האחרונות, מלבד ללמד ולהרצות, העבודה שלו מתמקדת בעיקר ביצירה עבור קולנוע דוקומנטרי וסדרות דוקומנטריות. ״לרוב אני גם מעורב בתוכן של היצירה. אני אנפיש, אצלם, אעשה את האנימציה ועוד. הרוב המכריע של הבמאים שאני עובד איתם (לדוגמה: יאיר קידר, דוקי דרור, דרור מורה ועוד), עוסקים בנושאים שהם מאוד חשובים״.

אחת החוזקות שלו היא היכולת לחבר (״אולי אני קומפוזיטור בכלל״), ובעבודות שלו תמיד מעורבים אנשים נוספים, לפעמים אפילו הילדים שלו. הוא מעיד על עצמו שלרוב הוא ״לא יכול להגיד לא לעבודה חדשה״, ולכן היו תקופות שהסטודיו שלו עבד גם על 11-12 פרויקטים במקביל. ״ברגע שאני מקבל פרויקט, הוא הופך להיות כמו יצירה שלי. הוא חשוב לי נפשית, עיצובית ומקצועית״.

אדוה קרמר, מנהלת שיתופי פעולה וקשרי הפקה ביריד צבע טרי (שיתקיים בחודש הבא במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב), החלה את דרכה ביריד - כמו רבות וטובות – כאמנית בחממת האמנים העצמאיים בשנת 2018. ״היה לי ברור בסיום הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שאני הולכת לעשות את הצעד הזה ולהיות אמנית; במקביל יש בי לאורך כל השנים קונפליקט פנימי בין האמנית למעצבת״.

בצעירותה היתה גם שייטת תחרותית (וסגנית אלופת העולם!) ותמיד היתה לה משיכה לאופנה וטקסטיל. בשנה שעברה השתתפה ברזידנסי בברלין בתמיכת ארטיס, שם התחילה לעבוד על גוף עבודות חדש בשם ״חומר לחתונה״, שממשיך את ״הניסיון שלי להבין דברים מורכבים מחיי היומיום ולתת להם ערך, בין אם זה דרך מערכות של טקסטיל ובין אם זה דרך מערכות טכנולוגיות. בתואר השני בעיצוב בבצלאל למדתי לקודד, והיום שימוש בקוד הוא אחד הדברים המשמעותיים ביצירה שלי״ (לקראת ההשתתפות בפודקאסט שלנו היא אפילו בנתה מערכת שהכינה אותה לראיון).

במסגרת תפקידה בצבע טרי היא אמונה בין השאר על ״למצוא שותפים שמאמינים בערך של אמנות. כמו החזון של היריד לפתוח הזדמנויות חדשות לאמנים ומעצבים – כך צריך גם לחפש תקציבים כדי לתמוך ביצירה ישראלית ולהביא ערך נוסף. אני מאמינה בקשרים שהם ארוכי טווח, אבל המציאות גם מזמנת אותנו למצוא דברים חדשים״.

אחד משיתופי הפעולה החדשים שיתקיימו ביריד הקרוב הוא עם פורטפוליו ויקב טפרברג, שבמסגרתו צולמו סרטונים עם הדור הבא של השפים והאמנים של ישראל (סטיי טיונד). ״ביריד אני יוצרת דברים שהם לא חלק מהפרקטיקה שלי. שם בולט יותר המקום של המעצבת והפן העסקי. אני אוהבת לנהל משא ומתן אבל בעיקר אוהבת לפגוש מותגים, להלהיב אותם ולמצוא את הקונספט הנכון עבורם ועבור היריד״. 
להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

יניב שפירא הוא אוצר עם קריירה ענפה שבמסגרתה אצר עשרות תערוכות, בין השאר כאוצר הראשי של המשכן לאמנות בעין חרוד, ועוד לפני כן כאוצר של גלריה הקיבוץ. היום הוא פועל כאוצר עצמאי, או להגדרתו ״אוצר חופשי״, וכרגע מוצגים שני פרויקטים גדולים שאצר: הראשון, תערוכה משותפת ליעקב אגם ומנשה קדישמן במוזיאון אגם בראשון לציון; והשני, ״התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית״ במוזיאון רמת גן.

אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלו היה התערוכה הראשונה שאצר במשכן לאמנות עין חרוד, שם גדל לצידה של גליה בר אור, תערוכה שהציגה את ״מוזיאון מאיר אגסי״, שהיתה גם פרויקט הגמר שלו בלימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ״מאיר אגסי היה הראשון שהצגתי במשכן וגם האחרון שהצגתי לפני שעזבתי ב־2023. כאוצר, התנועה שלי היא ליניארית קדימה, אבל לפעמים היא גם מעגלית אחורה״.

כשהוזמן לאצור במוזיאון אגם הוא בעצמו הופתע ממה שגילה. ״ככל שחשבתי שאני מכיר את אגם יותר, ככה זיהיתי שאני לא מכיר אותו. קדישמן ואגם הם בני אותו מחזור ואותו בית גידול, אבל מעולם לא הציגו יחד. היתה לי הזדמנות להפגיש את שני הענקים האלה, שני אבות של האמנות הישראלית, ולהראות את הדומה והשונה ביניהם״.

התערוכה שעוסקת בקיבוץ נבטה במוחו אחרי 7 באוקטובר, שמבחינתו היא סימן לחזור לטפל בנושא שהוזנח שנים רבות. התערוכה, שבה מוצגות עבודותיהם של כ־50 אמנים בני דורות שונים, היא לא כרונולוגית. ״רציתי כמו להשלים נתח באמנות הישראלית, שאי אפשר להבין אותה במלואה בלי להבין את העבודות שנגזרות מהמרחב של הקיבוץ. חסרות לי תערוכות נושאיות, שמנסות למפות או לאפיין משהו מהאיכות של המקום הזה. זה חלק מהתפקיד שלנו, זה חלק ממי שאנחנו״.

לצד התערוכה יתפרסם גם ספר בנושא שכולל מאמרים של כותבים שונים. ״התערוכה והספר לא סוגרים את נושא הקיבוץ באמנות, אלא להפך – הם פותחים פתח לעוד תערוכות בתחום הזה״.

ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה.

״התמזל מזלי ומהפכת ה־AI הושקה בערך באותו הזמן. אני מגלומן, אז קשה לי לסמוך גם על גדול המעצבים, ובגילי המתקדם קשה לי ללמוד פלטפורמות חדשות, אבל בזכות ה־AI למדתי לעבוד מהר גם ברמת הביצוע״.

בין הקמפיינים האחרונים שהוא גאה בהם במיוחד הוא זה שיצר לחברת appcharge שכולל מגרסות נייר ושטרות אמיתיים של 100 דולר, שהעבודה עליו ארכה כחודש. ״אמנם ישבו לצידי מעצבים ואנשי פיתוח וזה לא הוואן מן שואו האבסולוטי – אבל זה ייצוג לתפיסה של איך דברים צריכים לקרות ב־2026 – לעבוד מאוד יעיל, מהיר ומגניב״.

אחד הקווים שמלווים אותו תמיד, עם AI ובלעדיו, הוא לייצר הפרעה (Disruption) – מה שבא לידי ביטוי בעברו בין השאר בקמפיינים שבהם השתמש בגופה של עורב ובסירת הפיראטים בלונה פארק. והכי הוא אוהב למכור את הרעיון: ״זה יצר גברי ניאנדרטלי של כיבוש. אני רוצה לראות איך יצירה שלי מדפיסה כסף לאנשים״.

על העתיד של AI הוא אומר שהוא ״יחליף את הבינוניים ואפילו את הבינוניים פלוס. אבל אני חי על בינוניותם של אחרים. אני מאוד אוהב את התחום הזה, יש לי כלפיו המון רומנטיקה, ובמקביל גם המון כאב והתנשאות״.

ידידיה ויטל הוא שחקן, כותב ומגיש את אחד הפודקאסטים האהובים עלינו, ״המניפה״, שעוסק במניפה הלהטב״קית על שלל צורותיה ומופעיה. עד לתקופת הקורונה הוא שיחק בעיקר בתיאטרון (ומי ששייך לדור הנכון מכיר אותו ככוכב ״השמינייה״). כשהתחיל להאזין לפודקאסטים וחיפש שיחה קווירית שתעניין אותו בעברית – לא מצא כזאת. זה גם השלב שבו הוא הפך לאבא, מה שסיקרן אותו ״להתחבר ולהבין מהי קהילת הלהטב״ק שאני משוייך אליה מתוקף מי שאני, שבמהלך השנים גם הייתי מסוכסך איתה.

״המניפה היא היומרה ליצור רצף של שיחות מגוונות מאנשים שהם על הקשת הלהטב״קית, שיש להם סיי מעניין״, הוא אומר. ״המכחול שאני מחזיק ביד הוא לבחור אותם אבל אני מביא גם את האג׳נדה שלי שלפיה אתה לא לא יכול להיות להט״ב ולהיות על הספסל״.

כשהתחיל להרגיש שיכולת ההשפעה שלו כשחקן בעולם היא מוגבלת, הלך ללמוד כתיבה במשך שנתיים בסם שפיגל (בקרוב ספר או תסריט? אנחנו ממתינות), והחל לכתוב טורים בעיתון הארץ על הורות להט״בית והורות משותפת. בשנה האחרונה הוא מוכר גם הודות לסרטוני הרשת שהוא יוצר, שהמטרה שלהם – כמו זו של הפודקאסט ושל שאר הדברים שהוא עושה – היא לייצר ייצוג של עולמות מורכבים.

ביצירה של אותם סרטונים הוא גם התחיל להיות פוליטי. ״אני עושה בהם מה שאני רוצה תוך כדי שאני אומר את דעתי. אני מרגיש שהתנעתי את הרכבת הזו והיא נוסעת. האם אני מפסיד עבודות בגלל זה? יש מצב שכן, אבל הן כנראה כבר כאלה שהן לא שלי״.

עם הזמן הוא הבין שהאקטיביזם הלהטב״קי, שהוא חלק מרכזי בעשייה שלו, נובע מאקטיביזם פלורליסטי. ״המאבק הלהטב״קי הוא כזה שקרה לפני רגע, ובשלב הזה אפשר להכתירו כמצליח, אבל צריך להיזהר מלנוח על זרי הדפנה. אני מנסה לגזור מתוך השיח על המאבק הזה אל מאבקים אחרים שקורים בחברה שלנו״.

אילנה זפרן היא מאיירת, קומיקסאית ומלכת החתולים והחתולות. היצירה המשמעותית הראשונה שלה, ״סיפור ורוד״ (2005), עסקה בהיסטוריה של הקהילה הגאה ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא עסקה והתעניינה בנושאים חברתיים. ״זה תמיד היה שם באיזשהו רובד, אבל זה הפך להיות יותר משמעותי כשהתחיל המאבק נגד ההפיכה המשטרית״.

במהלך השנים היא מוכרת הרבה הודות לחתולים רפי וספגטי, שמככבים כבר למעלה מעשור במדור השבועי ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הם היו שם מהקומיקסים המוקדמים שלה, דרך הטור ״רישומון״ שיצרה במשך שש שנים בעכבר העיר ועד פינת הליטוף השבועית, שבה הבינה ש״כדאי שהחתולים יקבלו את הבמה״.

החיות, שהיא יותר אוהבת וגם יותר קל לה לצייר, מלוות אותה גם בפרויקטים האישיים, וגם בכאלה שהיא מאיירת עבור אחרים – כמו ספר של יהונתן גפן, ״ספר החתולים השימושיים של פוסום הזקן״ – קלאסיקה של טי.אס אליוט, או בעבודה שהיא מציגה בימים אלה במוזיאון העיר תל־אביב-יפו.

בשנים האחרונות היא היתה מושקעת גם במחאה לשחרור החטופים שהתקיימה על בסיס יומיומי בשער בגין, שאליה בשלב מסוים גם רתמה את היצירה שלה, בדמות חולצות מחאה שיצרה בשיתוף יפעת קלדרון, ובדמות איורי דיוקנאות החטופים שפרסמה על בסיס יומיומי ברשתות. ״האיורים של החטופים נהיו קצת אובססיה ומשם הפכו להיות אג׳נדה: החלטתי שאני אאייר את כל החטופים – בהתחלה רק את החיים ובהמשך גם את החללים. ידעתי שאני עושה מה שאני יכולה כדי להנכיח ולא לנרמל את זה״.

לצד העבודה השוטפת שכוללת גם סדנאות איור וקומיקס, היא ממשיכה לפרסם ברשתות תגובות לאירועים פוליטיים, אבל לדבריה הורידה הילוך מאז שהחטופים חזרו – וכולנו מקווים שמעתה היא תוכל לעסוק רק בחתולים (וחיות אחרות).

עדו פדר הוא כוריאוגרף, יזם, מנהל אמנותי ו״כותב תנועה״ - שחשב שיהיה רקדן ניאו־קלאסי, אבל מצא את עצמו יוצר תחת הכותרת של ״לייב ארט״, מעבודות בודדות ועד פסטיבלים, כאלה שמשלבות לא פעם את הבמה, הגוף והאוביקט, ונעות בין עולם המחול, התיאטרון והאמנות הפלסטית.

בימים אלה מוצגת העבודה Opening Night שיצר במיוחד למשכן לאמנות בעין חרוד, עבודה של כשעתיים וחצי שמתרחשת ברוב חללי המוזיאון – התערוכות, האוסף, האודיטוריום והחצר. ״הצלחתי לסנטז בה כמה פרקטיקות שאני עובד בהן. היא משלבת גם מחול וגם מחשבה אוצרותית, ובנויה קצת כמו פסטיבל – עוברים בתוכה אירועים ומצבים שונים. היא בנויה על דרמטורגיה של הפתעות״.

עבודה טובה בעיניו היא כזו רב־משמעית, מתעתעת ופתוחה, שאפשר להבין אותה בכל מיני רמות ובו בזמן להזמין לצלול לתוכה. ״בעבודה טובה באמת יש גם לא מודע, דברים שגם אתה כיוצר לא בהכרח יודע. אנשים אוהבים להגיד שהם לא מבינים עבודות מחול, אבל אני גם לא חושב שהבנה הוא מה שגורם לאנשים לחזור״.

כבר למעלה מעשור שהוא יוזם ומנהל אמנותית את פסטיבל ״צוללן״, שמשנה את פניו מבחינת מודל כמעט מדי שנה. ״כשהתחלתי עם הפסטיבל, הרעיון שלי היה לכתוב מהלך של תנועה בין אנשים לתפוס את הכוריאוגרפיה כאקט שמתרחב ופולש לעוד מקומות״.

יצירת הפסטיבל השנתי גורמת לו להרגיש, לדברים, קצת כמו כהן. ״זה טקס שקורה שנה אחרי שנה. אני בורא לעצמי איזו פנטזיה, תפקיד ייעודי בתוך הקהילה שבמסגרתו אני אחראי לנסח את המקום ששואלים בו שאלות. הפסטיבל הוא סיפור שמצטבר״.

הפורמט המשתנה תלוי גם בתוכן וגם באפשרויות והמגבלות שאינן קבועות. ״אחד הצדדים הטובים של הציונות הוא זה שמקורותיה הם באוונגרד. אנשים פה מפנטזים בגדול, כמו שפנטזו בהקמת מדינת היהודים. צוללן הוא די ברוח הזו, ובו בזמן הוא גם צורת חיים״.

דוד וקסלר הוא מעצב אופנה, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והתואר השני בסיינט מרטינס בלונדון. בשנתיים האחרונות הוא יצר והציג פרויקטים אמנותיים רבים – ביניהם בתערוכת יחיד בגלריה רוזן של שנקר, בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון ועוד. ״לאחרונה תהיתי למה ואיך הגעתי לעשות דווקא את הדברים האלה״, הוא אומר. ״נראה לי שהיה בזה גם משהו מאוד הישרדותי. למכור בגדים היה קשה, וזה היווה גם מקור הכנסה וגם חשיפה ואינטראקציה עם הקהל״.

וקסלר זכה לתשומת לב ניכרת הודות לתצוגה שלו בשבוע האופנה 2023, בשיא תקופת ההפיכה המשטרית. ״התצוגה, הפרפורמנס והבימוי עסקו בקרע, במלחמה הפנימית והחיצונית. עבורי זו היתה נקודת מפנה, והיא הגדירה מי זה דוד וקסלר בעיני הרבה אנשים״. 

בשבוע האופנה האחרון, שהתקיים באוקטובר 2025, הוא הציג את המותג שלו DWR שעבורו הוא ״אבולוציה של דברים שקורים בשנים האחרונות, ומטרתו להגיע לקהל שרוצה את דוד וקסלר אבל עד כה לא נתתי לו״. התצוגה הזו סימלה בעבורו גם את שני הקטבים שבינם הוא נמצא כעת – מצד אחד מקום אקספרימנטלי שהוא מגדיר כ״כאוס מוחלט״, ומצד שני יצירה של פריטי לבוש מסחריים יותר – מה שיחסית זנח בשנים האחרונות.

היום, הוא אומר, האתגר של להיות מעצב אופנה מרגש אותו יותר מבעבר. ״פעם ההגדרה של מעצב אופנה נתפסה אצלי כמשהו יהיר, יומרני. לכן יצרתי לעצמי כל מיני מערכות שסייעו לי לחפש פתרונות מתוך הקיים. היום אני יודע הרבה יותר טוב מה אני רוצה, ויודע שזה גם מה שהלקוחות שלי ירצו״. במקביל הוא מלמד בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, מה שלדבריו מעביר גם אותו תהליך, לצד זה שעוברות הסטודנטיות. ״לעמוד בנעליים של המרצה זו מראה מעניינת שללא ספק דחפה אותי החוצה מכל מיני קונספציות. אני עכשיו בנקודה שאני מנהל את כל האופרציה לבד – והדברים אולי קורים בקצב איטי יותר, אבל אני יודע מה צריך לקרות״. 

נעה ורטהיים היא כוריאוגרפית והמנהלת האמנותית ומייסדת שותפה של להקת המחול ורטיגו (יחד עם בן זוגה, עדי שעל) שפועלת כבר 33 שנים. הלהקה החלה את דרכה בירושלים והיום היא פועלת במקביל בעיר ובכפר האקולוגי שהקימו לפני כשני עשורים בקיבוץ נתיב הל״ה.

ורטהיים, שגדלה בבית דתי, ״מדברת עם אלוהים מאז שאני ילדה. אחד הנושאים שאני יוצרת בהם לאורך השנים, שמגדירים אותנו כבני אנוש, הוא הבחירה החופשית שלנו. יש לנו בחירה איך ננהל את המרחב הפיזי שלנו, את הקשרים שלנו עם הטבע ועם אנשים״.

בתוך אותה הבחירה היא כוללת את העבודה עם תנועה בתוך מגבלות ומאמינה שכולנו מוגבלים – בין השאר על ידי גרביטציה. הבחירה להקים כפר אקולוגי הגיעה מתוך רצון לשנות צורת חיים. ״בהתחלה כולם שאלו מה הקשר בין אקולוגיה למחול ומה הקשר בין אנשים עם מגבלה פיזית לתנועה. אותי זה מה שמעניין״.

היצירות שיצרה עבור הלהקה במהלך השנים עלו בלוקיישנים שונים ברחבי העולם – בין אם בטבע על מצע אדמה ללא עזרים ובין אם באולמות המופעים בינלאומיים מובילים. ״האמנות של המחול המודרני מאוד מורכבת ויש לה חיי מדף קצרים. היא עילאית וגבוהה והיא לא סיפור ברור. אני מנגנת בה עם הגוף שלי, עם האיברים, עם כלי הדם, עם השרירים, עם העצמות ועם הרוח.

״זה תחום שאסור לנו לנסות להבין אותו. כשבאים לראות מחול צריך לפתוח את האזור של החושים. כשכל החושים פתוחים ואנחנו מנטרלים את הניסיונות להבין, אפשר פשוט לצלול. יש יצירות שאני יודעת שמכוונות לעולם הרגש ואני מוכנה לעמוד איתם מול קצוות ואנשים שונים. עבור חלק מהם היא תהיה ריפוי ורגע מכונן, עבור חלקם זה יהיה קצת מוזר, וחלק ייצאו ויבכו את החיים שלהם״.