נטע הררי נבון היא אמנית שעוסקת בציור – תחום שהיו לה איתו במהלך השנים יחסים מורכבים. כנערה למדה בבית הספר תלמה ילין ואחר כך בבצלאל, שאותו עזבה אחרי שנה כי ״היה אסור לצייר שם, וציור זה המקום היחידי שבו דיברתי משהו״. בהמשך למדה במדרשה, גם שם ציור ריאליסטי נחשב נחות בזמנו, מה שהוליד מסע ״ארוך יחסית ולא לינארי״, שהסתיים, לדבריה, רק אחרי שהציגה את התערוכה ״יום הדין״ במוזיאון ישראל לפני כשנתיים.

את העבודה ״יום הדין״, שמורכבת מ־18 חלקים, החלה ליצור בזמן שלמדה טיפול באמנות – תחום שאליו פנתה אחרי שהרגישה שהיא לא יכולה לצייר יותר. לפני כן עוד הספיקה להשתתף באחד מאירועי האמנות הכי מדוברים של העשור הקודם - Dismaland - פארק השעשועים שיצר בנקסי בשנת 2015. ״בזכות הדבר הזה עשיתי חושבים מחדש. הבנתי שכזו אמנית אני רוצה להיות, עם שמחה ופרגון וחגיגה ונוכחות וכסף״.

בשנה השנייה שלה ללימודי טיפול באמנות קיבלה גם הזמנה ללמד בבצלאל, המקום שממנו ברחה כתלמידה. ״שני הדברים האלה יחד שינו את תהליך העבודה שלי. החלטתי לסיים את התואר ובסיומו חזרתי לסטודיו, אבל חזרתי אחרת. חתמתי חוזה חדש, הפכתי את זה למקצוע. בחרתי בו, לקחתי אחריות על כל ההבטים שלו״.

ההצעה להציג במוזיאון ישראל הגיעה מהאוצר אמיתי מנדלסון, שראה את תחילתו של התהליך והציע לה להגדיל אותו. ״בכל ציור שלי חייב להיות חלק שאני עוסקת בו באופן נרקסיסטי עם תחושות שלי, שם התעסקתי עם תחושות אשמה. הוא מבוסס על ציורי יום הדין מתולדות האמנות יחד עם אוסף צילומי קטסטרופות ודימויים של פסטיבלי בוץ בעולם״.

היום, אחרי יום הדין והחוויה של הצגה במוזיאון ישראל, היא מציירת ״משהו מאוד מגלומני״ - שמונה פלטות עץ שמבוססות על ההשתקפות של חבצלות המים של מונה, שבהן היא מתייחסת גם לקו פרשת המים שחוצה את ישראל לאורכה. מבחינתה היא כבר קבעה לעצמה תערוכה עתידית שבה הפרויקט יוצג, ואנחנו מחכים לעדכונים. 

אלון ברנוביץ ואירנה קרוננברג הם בעלי משרד האדריכלים ברנוביץ קרוננברג, ממשרדי האדריכלים המובילים בארץ. המשרד נפתח באופן רשמי כחברה מאז שנת 2000, אבל הם החלו בשיתוף הפעולה ביניהם כבר כעשור לפני כן.

לאחרונה זכו בפרס מטעם מגזין Frame, אחד מפרסי העיצוב והאדריכלות החשובים בעולם, הודות לפרויקט בגודל של לא יותר מ־47 מ״ר, שהם הבינו מה הוא צריך להיות כבר ברגע שנכנסו אליו. ״העניין של קטן וגדול הוא בעיני המתבונן״, אומר ברנוביץ. ״זה הגיע אלינו די בהפתעה, ודגדג לנו באצבעות. אף פעם לא עשינו מעשה כל כך מתומצת. הבנו שהדבר הזה צריך להיות יוניברס בתוך יוניברס – זו המהות של כל הפרויקט״.

פרויקטים משמעותיים ומתומצתים פחות שלהם הם בעיקר כאלה מעולמות הפנאי והמסחר – בתי מלון, מסעדות, משרדים ועוד. ״אנחנו אוהבים להיות איפה שאנחנו יכולים ליצור עולמות חדשים. איפה שאנשים רוצים לבדל את עצמם – אלה המקומות שבהם אנחנו מרגישים הכי בטוחים״.

שני הפרויקטים ששינו אותם, לדבריהם, הם מסעדת זוזוברה בהרצליה שתכננו בשנת 1999 ומלון W באמסטרדם שהושלם בשנת 2015. על זוזוברה מספרת קרוננברג ש״שם התחלנו לדבר פילוסופיה. לתכנן בחיפוש אחרי די.אן.איי ולבנות נרטיב״. על מלון W מספר ברנוביץ ש״איתו עברנו מהליגה הלאומית לליגה של ה־NBA. ידענו שהוא יהווה דוגמה למה שיבוא בהמשך ושאם נצליח בו – הדרך פתוחה״.

הם תופסים את עצמם לא ככאלה שמייצרים דברים חדשים כמו פסלים, אלא ״עושים אדריכלות, וזה למען אנשים״. עם זאת, הם אוהבים במיוחד את החלק של בריאת היש מאין, את הפענוח של הנרטיב שמנחה אותם ואת צורות החקירה השונות שהם מפתחים לטובת כל פרויקט – כאלה שלפעמים מפתיעים את הלקוחות. ״צריך סבלנות כדי לעבוד כמו שאנחנו עובדים, אבל אנחנו יודעים גם לפתור את הבעיות שאנחנו מייצרים״.

יערה רבינוביץ היא אדריכלית, אמנית, מעצבת ובשנה האחרונה גם מפונה – אחרי שחייתה על הקו בין הסטודיו שלה בקיבוץ עמיר שבצפון למרכז הארץ. את התואר הראשון באדריכלות סיימה בבצלאל, ואחריו עבדה בתחום במשך שנתיים (״הבנתי שזה לא בשבילי, הייתי צריכה חומר להתלכלך בו ושמחת חיים לקום לעבודה״). את התואר השני בקרמיקה וזכוכית נסעה לעשות בקופנהגן אחרי שהתאהבה בסקנדינביה במהלך חילופי סטודנטים בתואר הראשון.

כששבה ארצה פתחה את סטודיו הקרמיקה העצמאי הראשון שלה בקרית המלאכה, ובמקביל עבדה בהייטק בעיצוב אתרים. במהלך הסגר השני של הקורונה הגיעה לראשונה להתארח בצפון, שם היא הרגישה ״בית, מהרגע הראשון״. השפה שלה, מבחינתה, מתחילה תמיד בנקודת המוצא שהיא הצלחת: ״היא אבן הבניין שלי לכל יצירה שמתפתחת. העיגול הוא אינסופי, כל הצורות שלי מתבססות על עיגול וקו – גם אם אלה בסוף עבודות קיר או גופי תאורה״.

בשנה האחרונה המשיכה לעבוד בצפון, כשכל פעם היתה עולה לכמה ימים ספורים. ״לא הצלחתי לוותר על הסטודיו בצפון. עשיתי גיחות מבית הוריי ברחובות, כדי לתת גז ולתת עבודה. זה שינה את כל הגישה שלי. לא הייתי מפתחת שם רעיון, אלא באה עם הרעיון ועל כל יום שהיה לי לעבוד בפול טורבו אומרת תודה״.

תוך כדי הנסיעות הלוך ושוב הספיקה לעשות לא מעט – להציג תערוכת יחיד בבית בנימיני (שנפתחה לפני פרוץ המלחמה וננעלה אחריה), להשתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה בית האדריכל, לקחת חלק ולהציג ברזידנסי של יפו העתיקה ואיגוד האמנים הפלסטיים, להשתתף בפרויקט של צבע טרי וטולמנ׳ס וליצור פרויקט מיוחד עבור יריד צבע טרי יחד עם סאמר שאער, אמן בזלת שעובד בסמוך אליה בקיבוץ – שבאמצעותו גם נחשפה לעבודה בבזלת שהיום מרתקת אותה במיוחד.

עם הפסקת האש היא מקווה שתוכל לחזור ולעבוד באופן רציף בסטודיו, ולהבין איך היא מוצאת את האיזון שלה. גם אנחנו.

לקריאה נוספת:
התואר השני בקופנהגן: יערה רבינוביץ מספרת סיפור באמצעות אדריכלות וזכוכית, על התנועה המתמדת שלי בחיפוש אחר בית
מערום בבית בנימיני: הפרשנות של יערה רבינוביץ לצלחת, שבה היא רואה סמל לבסיס, לדרך, לעתיד

פרק 200 (!) של תיק עבודות עם אורחת מיוחדת - פרופ׳ טרי שרויאר, דיקאנית הפקולטה לעיצוב בשנקר. שרויאר נכנסה לתפקיד לפני כמעט שנתיים, אחרי כשלושה עשורים שבהם כיהנה בתפקידים שונים בויצו חיפה, שלאחרונה הפך לבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. לפני כן עבדה גם בלונדון עם סר טרנס קונראן, בין השאר בימי ההקמה של מוזיאון העיצוב (״זה היה קצת כמו לגעת באלוהים״).

שרויאר נכנסה לתפקיד בתקופה שבה עולם העיצוב מוטרד לא מעט מעולמות הבינה המלאכותית, שאליו היא מתייחסת כ״משחק שח של אדם נגד מכונה. ה־AI לא מעניין אותי בזה שהוא יודע לעשות הכל, אלא באיזה דיאלוג נקיים איתו״.

דיאלוג הוא רעיון משמעותי גם בחזון הכולל שלה עבור הפקולטה לעיצוב בשנקר, שאותה היא מייעדת להיות חוד החנית של גילויים חדשים, הצלבות מעניינות ושיתופי פעולה; ושואפת להגיע לאיזון נכון בין פרקטיקה עכשווית לפרויקטים קונספטואליים.

״אחת האג׳נדות היא שיתוף פעולה בין הפקולטה לעיצוב לפקולטה להנדסה. זה קורה כבר בהבלחות, אבל עוד לא הצליח לייצר מארג. אני חושבת שיש לנו כל כך הרבה להפיק מהקשר עם הנדסה, ולהפך. במעצבים יש פתיחות לקבל דברים״.

על החודשים הראשונים בתפקיד היא מספרת שהרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות, הודות לעולם החדש שנפתח עבורה. ״באתי להיות הדיקאנית של שנקר כטרי, לא כמו אלה שהיו לפניי או שיבואו אחריי. אני אוהבת ללמוד, אוהבת לעבוד ואוהבת אנשים, וצריך לאהוב אנשים בשביל לעשות את התפקיד הזה״.

יובל שאול הוא אמן שמספר על עצמו שהוא ״לא צייר ולא פסל, אלא עושה מה שצריך, על פי מה שהדימוי דורש. אני משוטט לי בעולם וגם בעולם הפנימי שלי״. עוד כילד הוא היה אוסף ומלקט דברים, משלים חוסרים למשהו ש״צריך לקרות״. אחרי שהשתחרר מהצבא טס לפריז ונתקל לראשונה בעולם אמנות. כשחזר ארצה נרשם ללימודים במכון אבני ומשם התגלגל לסטודיו של ישראל הירשברג.
במהלך השנים עסק בנושאים שונים וכל תהליך אצלו לוקח זמן. ״העבודה לא נגמרת ברגע שעשית אותה. היא צריכה לצאת החוצה, צריך לקרות איתה משהו. המקום של אמנות הוא לא בסטודיו, כל עבודה היא שגרירה קטנה״.
אמנות מבחינתו היא חיפוש והוא מוצא את עצמו מחפש כל הזמן. אחד החיפושים האלה הביא אותו גם לציור מופשט. ״אנחנו חיים בתקופה שהחוש שאנחנו משתמשים בו הוא חוש הראייה, שהתחדד בשנים האחרונות בגלל טכנולוגיה. לעשות אמנות זה לזקק מתוך הדברים דימוי שהוא מופשט, שיש לו את השפה שלו שהיא מובנית״.
הוא עובד במדיות שונות, ומלבד העבודה האמנותית פר סה הוא גם מנהל, לדבריו, מערכת מורכבת ומוצא פתרונות – לפעמים גם בדמות של להגיע לאנשים הנכונים. ״כשאתה חי בעולם שאין בו בעיות אלא רק פתרונות, כמעט תמיד אפשר לעשות הכל, גם אם הוא עולה המון כסף.
״אני חושב שאמנות בסוף היא מוצר – אחד עושה נעליים, אחד עושה בתים ואחד עושה אמנות. זו עשייה שצריכה להיות מדויקת ואתה צריך להיות רציונלי בקבלת ההחלטות שלך. האמנות היא התעשייה של החלום ושברו. הכי חשוב לי זה שאנשים יגיבו לעבודה שלי. הכי מעליב זו אדישות״.

רותו מודן היא קומיקסאית, מאיירת, סופרת, אמנית ועוד; והיא גם אחותה של דנה מודן, במאית, תסריטאית, שחקנית, אקטיביסטית ואושיית אינסטגרם. יחד הן עומדות מאחורי ״הנכס״ – סרט הקולנוע הראשון בהיסטוריה שנוצר על ידי אחיות (כן, כן).
הסרט מבוסס על ספר קומיקס באותו השם שיצרה רותו לפני כעשר שנים, שכבר בשלבי העבודה המוקדמים עליו הן ידעו שהוא הולך להיות סרט, ושדנה היא זאת שתעשה אותו. ״נתתי לה לקרוא את הדראפטים הראשונים״, אומרת רותו. ״היא אמרה שזה גרוע אבל זה יהיה מעולה. מתוך הידיעה שאף אחד לא יבין את הסיפור כמו שאני מבינה אותו – רציתי שדנה תעשה את זה״.
כבר מתחילת הדרך של שתיהן – כשרותו למדה בבצלאל ודנה למדה בבית צבי - הן רצו לעשות משהו יחד. עבור דנה זו היתה הפעם הראשונה שלה כבמאית (״עפתי על זה״), ועבור רותו דנה בכלל עשתה את הסרט בשבילה מתנה.
הסרט עוסק בסבתא ונכדה שנוסעות לוורשה בעקבות נכס משפחתי, שמבוסס באופן מסוים על הסיפור המשפחתי שלהן (״כל מה שאני יודעת על המשפחה זה אך ורק מרותו״, אומרת דנה). ״הסרט נאמן לרוח הספר״, מוסיפה רותו, ״ובכל זאת הוא הטייק של דנה. אני יכולה לראות דרכו איך דנה קראה את הספר, ויש בו הרבה מהדברים שמעניינים את דנה לאורך השנים״.
את הסרט - שנוצר בתקופה טעונה במיוחד - הן מגדירות כסרט ״הכי אשכנזי״ שיצא בארץ בכמה עשרות השנים האחרונות. ״מצד אחד זו התקופה הכי גרועה להכל״, אומרת דנה, ״ומצד שני אנשים באים ומספרים שזה נותן להם נשימה ונחמה. היתה מחשבה לחכות אבל יש בו איזו אופטימיות וטוב שהוא יוצא עכשיו״.
״זו לא האמנות כציפרלקס ולא כאסקפיזם״, אומרת רותו. ״להפך: אתה אומר למישהו את האמת. יש בה דברים לא נעימים אבל אפשר לראות את הכוונות הטובות. הנחמה היא בזה שאתה מרגיש חלק מבני האדם, בקטע הטוב״.

ליאורה קפלן היא אמנית (שמגדירה את עצמה כפסלת) שעושה שימוש ברדי־מייד, שתמיד קשור לגוף האדם. ״אחת מאבני הבסיס בסטודיו היא ליצור פסלים שיוצרים קשרים עם בני אדם, שמייצרים פעולה של עצירה, של מפגש. פיסול מבחינתי תמיד מתחבר לגוף, אני חושבת שאנחנו מרגישים חומרים בתוך הגוף״.
אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שעבדה עליהם הוא פסל חוצות עשוי שיש, שיצרה במסגרת ״אבץ״ – פרויקט פיסול החוצות של המחלקה לאמנויות של עיירית תל־אביב-יפו, שמוצב ברחוב הרכבת מול בית המכס ההיסטורי. ״המחשבה היתה איך אני מייצרת עמוד זיכרון של שפה מקומית. את השיש, שמצאתי בסופו של דבר בפורטוגל, התאמתי לצבעים של הבניינים שנמצאים מסביב״.
בשנים האחרונות היא משתמשת בפסליה בקרמיקה ארץ ישראלית, עניין שהתחילה להתעניין בו הודות לשורשיה המשפחתיים. ״אני אוהבת שזה גורם לי לנסוע בכל הארץ, לפגוש יוצרים ואספנים, לקחת משהו שיש לו היסטוריה והקשרים. אני לוקחת את החפץ ומבקשת ממנו להשתתף, ואת מי שלא רוצה אני לא מכריחה. שיטת העבודה שלי היא דרך התבוננות והקשבה, אני לא מחליטה על שום דבר בסטודיו״.
בזכות הקורונה, היא מספרת, היא שינתה את תהליך העבודה שלה: היא הפסיקה לרשום את הפסלים לפני היצירה, והחלה להתמקד בהקשבה עמוקה שבה, לדבריה, הפסל יוצר את עצמו. בימים אלה היא עובדת על תערוכת יחיד בגלריה ברוורמן שגם בה תציג פסל אחד שמשלב כדים היסטוריים, לצד חומרים חדשים. עוד היא יכולה לספר על שהתערוכה ״תהדהד את הבחוץ, את התחושה של ארעיות ואובדן של הקביעות״.
כאמנית, היא אומרת, מה שהכי חשוב לה כרגע לשמור עליו הוא להמשיך לשאול שאלות מעניינות ולא לענות תשובות חכמות. ״פעם ראיתי את עצמי כפותרת בעיות. היום אני שומרת על מרחב שיש בו כל הזמן סימני שאלה, מרחב שיהיה נכון ואותנטי ויהיה תמיד בקורלציה עם הבחוץ״.

נועה שורץ היא מעצבת, זוכת (יותר מפעם אחת) פרס ה־TDC בתחום הטיפוגרפיה שמוענק בטוקיו ובניו יורק. הזכייה האחרונה שהתרחשה לא מזמן היתה בעבור העיצוב והמיתוג לתערוכה של ג׳קומטי שהוצגה בביתן אייל עופר (לשעבר הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב.
במשך ארבע שנים עבדה כמעצבת הגרפית של הסטודיו של רון ארד בלונדון, ומאז חזרתה ארצה היא עובדת כעצמאית במנעד רחב של עבודות – הרבה מהן בתחום ספרי האמן והספרים בכלל. ״גדלתי לאמא ארכיטקטית ומאז שאני ילדה לקחו אותי למוזיאונים ולאופרות (וגם למשחקי כדורגל). תמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכשסיימתי את הלימודים בבצלאל היתה לי החלטה ברורה ללכת לעולמות של עיצוב לאמנות ותרבות״.  
בימים אלה היא עובדת בין השאר על ספר חדש, מיזם של הספריה הלאומית (עורך: עידו ברונו) שייצא בהוצאה גרמנית ועוסק בספריות; על ספרי אמן לדנה יואלי, רקפת וינר עומר והילה לביב ועל פרויקטים נוספים. ״חשוב לי לא לעשות דברים גנריים. כל דבר צריך להיות במקום. גם אם לא את כל הדברים שאני עושה כולם מבינים, אני מאמינה שמשהו עובר. אחרת לא היה לי מה לעשות פה״.
היא אוהבת לחקור נושאים חדשים ואוהבת לעשות פרזנטציות, למרות שהמילה הספציפית הזאת אולי לא מייצגת מספיק טוב את הרעיון. ״אני אוהבת להציג את מה שאני עושה, לראות את ההתרגשות המשותפת. זה רגע מלהיב, אפילו קצת קתרזיס, אפילו שהספר הספציפי עוד לא הודפס.
״היום אין דבר שאני אוהבת יותר מלעבוד. זה מרגש אותי. אני עובדת עם א.נשים שאני אוהבת, והרבה מהלקוחות שלי נהיו סוג של חברים. אני לא איזו מעצבת שיודעת הכל, אבל תמיד כיף לי להכיר אנשים חדשים ונושאים חדשים״.
עד כמה היא אוהבת? אם יציעו לה לצאת לחופשה או לעבוד על עיצוב ספר היא לא לגמרי בטוחה במה תבחר. אנחנו, בניגוד ל־TDC, לא שופטים (ואפילו מקנאים).

שגיב גלעם הוא קריאייטיב דירקטור שעושה הכל מהכל: מעצב, יזם, יועץ, אסטרטג, ממתג ומנחה. קדמו לכך לימודי עיצוב אופנה בשנקר, 18 שנה שבהן עבד בקסטרו (כולל מגורים בסין) – מה שהיה מבחינתו ״בית ספר לכל כך הרבה דברים״.
אחד הלקוחות הראשונים שהיו לו כעצמאי הוא אתא, שם הגה יחד עם מעצבות המותג את קולקציית הג׳ינסים שלהם. הפרויקט האחרון הגדול שהיה מעורב בו חיבר אותו גם לעולמות הטק, כשהצטרף לצוות של סטארט־אפ שמייצר משקפיים חכמים וליווה אותו מהשלבים של פרויקט מימון ההמונים ועד לאחר השקת המוצר עצמו. 
״אני מאוד אוהב בגדים. בתור ילד הייתי הקלישאה ששיחק בברביות, למרות שההתמחות שלי בסוף היא בבגדי גברים. אני חושב שאופנה היא כלי לייצר באמצעותו את מי שאתה רוצה להיות״.
במהלך השנים הבין שהיום, אחרי שהאינטרנט שינה את האופן שבו אנחנו צורכים, ״צריך לבלוט. לספר סיפור ברור, לייצג סוג של ערך. צריך לייצר מערכת יחסים בין הלקוחות למותגים כדי שימשיכו לצרוך אותם״.
המיזם האחרון שבו הוא מעורב הוא מותג בגדי הגברים SEBO, ״מותג שאני חושב שאין כמוהו בארץ, שמעניק פתרון איכותי, מדויק ואלגנטי. יש משהו במקומיות שמייצר ערך. אני מאמין בלפגוש את הלקוחות, משם לומדים בסוף״.
הליווי של הסטודנטים והמעצבים הצעירים במסגרת מאיץ האופנה של מפעל הפיס מאפשר לו להישאר בחיבור עם הדור הצעיר. ״אין היום שום מקום שמלמד מעצבי אופנה להיות יזמים. בתכנית אנחנו נותנים להם מעוף, פותחים להם את הראש לגבי מה שהם יודעים ומה שהם לא יודעים. העבודה בטק סידרה לי את הראש והבנתי למה מעצבי אופנה צריכים להתנהל היום כמו מנהלי סטארט־אפ, ולא רק לסחוב שקיות מנחלת בנימין״.

מאז שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה בירושלים, אוהד בנית מנסה להימנע מהגדרה מדויקת לגבי מה הוא עושה. בשלב מסוים הוא הגדיר את עצמו כ־Undesigner, שבתרגום לעברית היה יכול לעבוד גם כמעצב־אל וגם כמעצב־על.
היום הוא מתחכם פחות ומספר שהוא יוצר תוכן בתלת־ממד – על כל המשתמע מכך. מזה שנים שהוא מחזיק בסטודיו עצמאי משלו יחד עם שני א.נשים נוספים שיחד עושים הכל בעצמם. ״אני שם לעצמי גבולות גדילה״, הוא אומר. ״אני לא רוצה להפוך מיוצר לאיש שיווק או מנהל עסק״.
הנישה המאוד ספציפית שהנדס לעצמו במהלך השנים התחילה במקרה: ״הגעתי לחברה שרצתה לרכוש ממני גופי תאורה, שהמשרד שלה נמצאים בקומה 32 במגדל גבוה. כששאלתי את אחת העובדות מה עושה החברה, היא סיפרה שהם חברה יזמית־קבלנית. נכנסתי למנכ״ל ואמרתי לו שגופי תאורה לא אמכור להם, אבל שאייצר עבורם מבנה עץ על הקיר. כך יצא לדרך פרויקט הקיר התלת־ממדי הראשון שלי, שעד היום, בווריאציות משתנות, הוא הרב מכר שלי״.
מאז, בנית נודע יוצר ומייצר עבודות סייט ספסיפיק לכל מקום. ״אני לוקח את התוכן של החברה ומתרגם אותו אמנותית למשהו שלרוב יהיה על הקיר. לתוך זה אני יוצק לפעמים את המבנה האדריכלי שבו החברה נמצאת, את הלוק־אנד־פיל שלה. כל חברה מקבלת משהו שמותאם לה״.
לצד זה הוא עושה פרויקטים מסוגים שונים: מפסל פרס המצוינות לתוכן של תאגיד השידור כאן שעיצב לאחרונה ועד חשבון האינסטגרם שלו שמהווה פלטפורמה בפני עצמה. למרות שברוב הפרויקטים שלו מעורבים לקוחות, הוא מספר ש״אני עובד קודם כל לעצמי, כמו אמן.
״כשאנשים מגיעים אלי הם לא יודעים מה הם יקבלו, הם נותנים לי את המושכות וסומכים עליי שאוביל אותם. הגעתי למקום שבו אני עושה מה שאני אוהב לצד המגבלות. זו אמנם לא עבודה חופשית לחלוטין, אבל יש לי חופש מחשבתי גדול. אני לא ביצועיסט״.