תיק עבודות

אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״.

ברק עוסקת בצילום מסחרי (צילומי חתונות וסטודיו), בצילום פורטרטים ועיתונות (בעיקר במוסף גלריה של עיתון הארץ) ובצילום אמנותי; ולפני כשנתיים גם הציגה תערוכה מציוריה בגלריה אורית ושדי בתל אביב. ״הרגשתי שהדבר היחיד שאני מרגישה שהוא ודאי הוא הציורים, שאותם אני רוצה להראות. מקסימום יגידו שאני ציירת לא טובה, אבל אם יגידו שאני צלמת לא טובה – מה יהיה?״.

לדבריה היא צלמת עוד הרבה לפני שהיא אמנית. מי שחשף אותה לעולם היה סבא שלה, כבר שהיתה ילדה קטנה: ״בימי חמישי הוא היה אוסף אותי, היינו אוכלים ארוחה נוראית ונכנסים לעולם של הדפסות אנלוגיות בחדר האמבטיה של סבתא שלי. בכיתה א׳ קיבלתי ממנו את המצלמה הראשונה שלי. אני לא יודעת אם הייתי צלמת אם הייתי נולדת ישר לתוך עולם דיגיטלי״.

גם לסבתא שלה היה מקום חשוב בתהליך – היא היתה מהרגע הראשון מושא הצילום (״סבתא היתה יושבת בסלון ואנחנו היינו מסתובבים סביבה ועושים את הטסטים שלנו״); והיא גם זו ששימשה לה כמוזה באחד הפרויקטים המרכזיים שלה שעוסק בזקנה, התפוררות, יופי, גילנות וגוף – שבו היא גם לוקחת חלק כמצולמת בעצמה, כמו בפרויקטים נוספים (״אני פרפורמרית ומתארחת בתוך הצילום של עצמי הרבה פעמים״).

גם כשהיא מצלמת לעיתון, ברק מתייחסת לצילום כמו ל״ריקוד שהוא מפלצת שלא משנה עד כמה תאכיל אותה – יש בה פריימים שצריכים להיוולד, וזה לא משנה מה יקרה איתם אחר כך״; וגם אז מה שהיא נהנית ממנו במיוחד הוא המפגש האנושי. ״אני בת של פסיכיאטר אז השיח הזה תמיד היה. אני צינור מעבר. כל יום הוא אחר ואני נגזרת לתוך סיטואציות אנתרופולוגיות שהם עבורי ניתוחי לב פתוחים״.

רונן שהרבני הוא אמן שבשנים האחרונות עוסק בעיקר באמנות דיגיטלית. בימים אלה (או, כשייפתחו מחדש המוזיאונים), הוא מציג במוזיאון תל אביב את התערוכה ״קשרים״, במסגרת הסדרה ״מסך כניסה״ שאוצרת טל לניר. התערוכה מורכבת ממסך מרכזי בגודל 7x4 מטרים עם עבודה דיגיטלית אינטראקטיבית, לצד חמש זרועות רובוטיות שמוצבות לצידו ומנהלות יחסים וירטואליים עם המתרחש על המסך. 

״העבודה היא תלויית הפלטפורמה שהיא מייצרת״, הוא מסביר, ״יצירה בלייב של קשרים ותקשורות בין אנשים. המרחב שעל המסך לא ברור, חדר עם שולחן ושני כסאות הפוכים שמעידים על נוכחות של בני אנוש בעבר״.

אל העולם הדיגיטלי הגיע בין השאר הודות לשנים שבהן עבד בתחום הקולנוע והפרסום. ״עד סוף שנת 2008 הייתי כל הזמן במעברים בין קריירה לבין עבודה בסטודיו. יצרתי עבודות דיגיטליות מסחריות בארץ, בניו יורק ובלוס אנג׳לס, ובמקביל עבדתי בסטודיו בציור ופיסול. בשנים האלה הייתי מקפץ כל ארבעה חודשים ממדיום למדיום, כי הגעתי כל פעם למצב שהקול שלי נשמע – אבל הקול של המדיום פחות״.

הדרך למדיום שבו הוא עובד היום החלה במקרה, בצילום של הכפר עיסאוויה שצילם כשביקר בקמפוס הר הצופים בבצלאל, והפך אותו לקולאז׳ בפוטושופ. ״הבנתי שאני יכול לייצר את הדברים האלה בתנועה מונחית, והתחלתי לייצר נופים שמידלתי בתלת ממד ואז להנפיש אותם״.

עם החוויה האינטראקטיבית שמאפיינת את עבודתו הנוכחית יש לו יחסים מורכבים: ״עבודות אינטראקטיביות נוטות לבלבל ולהסיט את החוויה. לכן חשוב לי שהעבודה תוכל לעבוד בכמה רמות – אסתטיקה, קומפוזיציה, תנועה, מקצב. חשוב לי שהיא תעורר מחשבה״. לכן, הוא ממליץ לחוות אותה בתחילה באמצעות התבוננות בלבד, ורק אז לעבור למצב ההפעלה – כך החוויה מתעצמת. אנחנו תומכים. 

אנדרס גורביץ׳ הוא אמן רב־תחומי, בוגר המדרשה לאמנות, שפועל בשנים האחרונות בעיקר בציור. הוא מלמד ומרכז מגמה בתיכון מוזות ביפו ומלמד גם באופן פרטי בסטודיו שלו – הסטודיו במאדים. 

בגיל 12 הוא עלה לארץ עם משפחתו מארגנטינה: ״הסטודיו הראשון שלי היה בבית בארגנטינה. אמא שלי נתנה לי פינה במטבח והגבילה אותי בשטח אבל לא בגובה״. כשהגיע לארץ המשיך ליצור ובתיכון נרשם ללימודים בתלמה ילין, ומאז ועד היום הוא ברצף של יצירה ופיתוח.

גוף העבודות הגדול והמשמעותי שיצר עד כה הוא ״רזידנס במאדים״, שכולל למעלה מ־100 עבודות של ציור בטושי דיו סיני, בהשראת צילומים של מאדים ושל צילומים של מכשירי חשמל ביתיים (ועוד). ״הטריפה אותי המחשבה שיש לנו מבט צילומי של כוכב לכת אחר וזה נראה מאוד מוכר. תפיסת השהות שלי במקום והנחיתה במקום זר גרמו לי לרצות להתעסק עם הנופים האלה״.

בימים אלה הוא עובד לקראת תערוכה שתוצג בקיץ בגלריה חנינא ש״גולשת החוצה מתחום הציור״. הרגעים האהובים עליו הם אלה שבהם הוא נכנס לטראנס של יצירה ו״כל עולמך הוא זה״, וגם ממש אוהב לחתוך נייר עבודה עם סכין יפני. ״אני עובד בתהליכים איטיים. לפעמים לוקח לי שנים לגבש את מה שאני רוצה לעשות. אני אוהב קונפליקטים ושילוב של רגשות. בעבודות אני מחפש לפעמים אפילו קצת הומור, שמשולב עם משהו מלנכולי, קצת דארק״.

התשובה להכל, מבחינתו של המעצב אלכס פדואה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, היא קודם כל ״כן״. ״אני חי בשביל לעצב, ומודה לאלוהים שבמקרה גם צריך את זה״.

את דרכו בעולם העיצוב החל פדואה בתעשיית הרכב, לאחר שסיים את התואר השני ב־RCA, ועם השנים התרחב לתחומים שונים, מבקבוקים לתינוקות ועד לסורקי סי.טי בבתי חולים. ״התהליך של העיצוב הוא אותו תהליך. פרויקט רפואי הוא אולי פחות זוהר ממכונית, ובקבוק לתינוק הוא לא נורא אקזוטי – אבל אני מרגיש אותו הדבר כלפי כל פרויקט. אני לא קם בבוקר כדי להציל את העולם, אני מתייחס למוצרים שלי כתירוצים לעשות משהו שאני אוהב״.

המשיכה לאסתטיקה, הוא מספר, היתה קיימת אצלו מאז ומעולם – אולי הודות לבית שגדל בו עם הורים שהגיעו מלונדון ומפריז ואולי הודות לחוסר בוויטמין B12 (כן, כן). כשהוא מתחיל לעבוד על כל פרויקט – המטרה שהוא שם לעצמו היא איך להיות שונה, איך לייצר את האקס פקטור. ״אני לא יודע איך אנחנו עושים את זה. גם כמורה לעיצוב – אני לא יודע ללמד עיצוב. אני נותן משימות והערות, והם לומדים לבד״.

בתהליך העיצוב הוא אוהב במיוחד את שני הקצוות: ״אני מאוד אוהב את ההתחלה, כשהכל פתוח – סקיצות ראשונות, גישושים, להפתיע את הלקוחות; ואוהב את הסוף – את הדובדבן שעל העוגה״.

בארגז החלומות שעדיין לא הגשים נמצא פרויקט במרחב הציבורי (״רציתי להיות ארכיטקט, אבל לא העזתי. הקטע הטכני הפחיד אותי״) ובינתיים הוא מנסה להצחיק אנשים או לפחות להעלות בהם חיוך – בין אם זה באמצעות אקווריום קטן עם דג זהב, או במקרה שאי אפשר – באמצעות אגרטל קטן עם ורד.

כלנית שרון ויניב סגל הם מובילי ״החזית הוורודה״, תנועת מחאה שהחלה את דרכה במחאת בלפור בתקופת הקורונה ומחזקת מאז את הדמוקרטיה הישראלית. שניהם מגיעים מעולמות היצירה, התרבות והפרפורמנס. ״מהר מאוד התחלתי להשתמש בכלים שהיו לי ולעשות מיצגים״, מספר סגל, ״והוורוד בבלפור, שהיה מרחב של דגלים שחורים - שרת הרבה פונקציות כמו אנרגיה נשית ולהט״בית. רצינו שיידעו שאנחנו נאבקים לא רק בשביל שיהיה שם גבר לבן אחר, אלא כדי שיהיה שם דגל ישראל ורוד עם לב״.

לאורך חודשי המחאה בבלפור הם השתמשו ביכולות היצירתיות שלהן, וחזרו להשתמש בהן עם תחילת ההפיכה המשטרית בראשית שנת 2023 – ועד היום. ״אנחנו עושות הרבה דברים בלי לנתח אותם״, אומרת שרון, ״אבל הכל מגיע מהעולמות שלנו ומדברים שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו. יש תחושת מסוגלות״.

לפני חמש שנים גם הן לא חשבו שהן עדיין יעשו את מה שהן עושות. ״אני קצת מתגעגעת לתקופות שעשינו ארבעה מיצגים בשבוע, משהו בקלילות של לעשות רעיון וללכת להציג אותו. זה הפרפורמנס הכי פשוט והכי מהיר, שמבוסס על אלתור ועל הכרת השטח״. ״אנחנו לא פה רק בשביל הקישוט״, אומר סגל, ״בלהיות הצד הרוקנרולי. משהו בנו הוא אמנות.

״הפעולה עובדת גם פנימה. אנחנו באינרציה של תקווה ואופטימיות וזה מחזיק. זו לאו דווקא ההיתכנות כרגע, זו לא אופטימיות פסיבית אלא כזו של לסמן מטרה וללכת אליה. זה דומה להרבה מהלכים של עשייה ויצירה״.

״עתיד ורוד הוא שאיפה״, אומרת שרון, ״שכנראה לא תוגשם ב־100 אחוז וגם אם נצליח להחליף את הממשלה תהיה עוד עבודה. המציאות משתנה לנו כל יום. אבל אנחנו שם ונהיה ליד מי שצריך להאיר את האור שלו״.

רחלי שלו היא מאיירת, כותבת ויוצרת קומיקס. כבר בפרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2005), מעמד שהיה לדבריה טראומטי במיוחד, היא לא הסתפקה באיור והחליטה לכתוב בעצמה את הטקסטים – מה שלא היה נפוץ באותה תקופה. ״היום, בכלל, כל המושג של איור הוא הרבה יותר פתוח״, היא אומרת. ״כשאני התחלתי הכל היה מאוד מוגדר. היום לספר את הסיפור זה אחד הדברים החשובים למאיירים״.

אחד הפרויקטים המשמעותיים שהעסיקו אותה בשנים האחרונות היה יומני השבי המאויירים של שורדות שבי, שיצרה עבור סדרת כתבות שער במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות. ״חששתי ממה שאני הולכת לשמוע, איך אני הולכת להתמודד עם זה ואיך זה ישפיע עליי. הרגשתי שאני הופכת לצינור, לכלי, שאני צריכה לנצל את הדבר הזה כדי להעביר את הסיפורים בצורה הכי אפקטיבים ונוגעת״.

את כל אחת מהעדויות היא יצרה בפורמט של עשרה איורים וטקסטים קצרים. ״נכנסתי לעור שלהן. לדוגמה, שאלתי אותן איזה צבעים היו שם. זה היה קצת כמו שחזור בבית משפט, כמו עדות״.

בימים אלה רואה אור הגדה של פסח שאיירה ועיצבה בהוצאת עם עובד, שיצרה בהשפעת חוויות הילדות שלה מהחג, ״כזו עם הרבה פרטים, שמשהו בה אומר לילד שקורא בה ׳גיליתי לך סוד ורק אתה תראה אותו׳״. במקביל, היא מגישה פודקאסט בכאן הסכתים על הסיפורים שמאחורי סיפורי הילדים האהובים (בקרוב עונה שלישית); וכבר תקופה שהיא נמצאת גם על במות – במסגרת מפגשים/הרצאות שמביאים את הקומיקס לבמה, שיצרה בליוויה של רננה רז.

עוד היא עובדת גם על הרומן הגרפי ״מכתבים לבתיה״ (מאת גלילה רון־פדר-עמית), ההמשך ל״אל עצמי״ - שגרסת הרומן הגרפי שיצרה עבורו ראתה אור לפני כשנה וחצי. בנוסף, היא מבטיחה (וגם מתחייבת), שהיא עובדת גם על רומן גרפי משלה, כזה שמבוסס על סיפור משפחתי מהילדות שלה מעורבב במעט פנטזיה. אנחנו מחכים.

אבישי כהנא סוגר בימים אלה שנה בתפקיד המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב – שנה לא קלה לקולנוע הישראלי (ולקולנוע בכלל). ״רוב העבודה שלי היא לא להכחיש את המורכבות שאני נמצא בה: אני גם סינמטק שהוא לא בית קולנוע, אני גם מקום שמוחזק על ידי העירייה, אני גם באיזה אופן נותן שירות לקהילה, אני גם נדל״ן בעיר היקרה ביותר בישראל. צריך לשחק את המשחק – מה שכולל גם לאהוב את הקהל שלך וגם לעשות לפעמים החלטות מסחריות קטנות״.

האהבה שלו לקולנוע החלה כבר כילד הודות לשני מקורות עיקריים – כבלים פיראטיים וקלטות וידיאו שהיה מקבל מאביו שעבד במפעל למחזור פלסטיק. אחד הפרויקטים שסללו לו את הדרך היה הקמת החממה לקולנוע של בית הספר סם שפיגל, יחד עם מנהל בית הספר דאז רנן שור ז״ל, בשנת 2009. ״זה היה רגע טקטוני שבו אבישי האדם פגש את עולמות הפיתוח בקולנוע, מפגש מדהים שבפועל גלגל אותי למקום שבו אני נמצא היום״.

למרות שלא עשה סרט גמר בלימודים, יש רגעים שבהם כן מדגדג לו ליצור אחד משלו, ובימים אלה הוא גם עובד על סרט דוקומנטרי שצולל אל תוך קהילות גאות אורבניות. ״אני תחקירן בנשמתי, זה המקצוע האמיתי שלי. אני מכור לסיפור. התשוקה שלי לקולנוע כמנהל אמנותי קשורה לאולם, לפעולה של לשבת ולצפות. אלה מרחבים שונים שמדי פעם נפגשים״.

כמנהל אמנותי הוא מנהל את מחלקות התוכן, שהליבה שלה היא מחלקת התכניות ולצידה מחלקת ילדים ומשפחה, מחלקת צעירים, ספריה, ארכיון ועוד. ״מדי פעם אני בוחר סרטים, אבל בעיקר מייצר תשתיות לאנשים אחרים כדי לעשות את זה״. הוא אמון גם על הפסטיבלים שמקיים הסינמטק, שבמסגרתם הוא נתקל לא פעם במורכבויות שנוגעות בחופש הביטוי, שמבחינתו הוא ״הדבר החשוב בעולם. אצלי במשמרת לא יצנזרו שום סרט. אבל חופש הביטוי הוא האחריות להקשיב, ולא רק להשמיע״. 

מאירה אפרת קובלסקי היא אדריכלית ובעלת משרד האדריכלים אפרת־קובלסקי יחד עם בן זוגה, האדריכל צבי אפרת. יחד הם זכו לאחרונה בפרס רכטר לאדריכלות לשנת 2025, על פרויקט תכנונו והתחדשותו של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

המשרד, שפועל כבר כ־30 שנה, מתמקד בתכנון של מבני ציבור, ביניהם גם מוזיאונים. הם היו, בין השאר, אמונים על החידוש של מוזיאון ישראל ב־2010, על תכנון מוזיאון בית העיר בכיכר ביאליק, בית לוחמי הגטאות וקמפוס ירושלים לאמנויות. ״התפקיד שלנו הוא לתרגם את כל האינפורמציה שאנחנו יכולים לאסוף, בכל רגע שהוא – ולתרגם אותה לחללים ולסירקולציה. לכן זה לא באמת משנה אם מדובר במוזיאון או במבנה אחר״.

על התכנון והחידוש של מוזיאון רמת גן הם היו אמורים להתחיל לעבוד עוד ב־1995 (מה שלא קרה), וכשהחלו לעבוד על חידושו הנוכחי היו צריכים לייצר תכניות חדשות למוזיאון עכשווי, לא אלה שנותרו משנות ה־90. ״למבנה המוזיאון יש צורת משולש ואנחנו העצמנו אותו, רצינו לתת לו נוכחות חדשה על ידי המבנה החדש שהוספנו על הקיים, והצורה הזאת שיוצרת עיוות פרפספקטיבי עניינה אותי גם מבפנים. 

״החלטנו לשמר את שורת העמודים שבמוזיאון ואת החומריות של המבנה – שמהדהדת את העובדה שהוא היה פעם מבנה תעשייתי. ההחלטה האחרונה היתה שכל הפונקציות במוזיאון יהיו מונגשות לקהל״.

במקביל הם מתכננים גם בתי מגורים (אחד שהשפיע על עבודתם במיוחד היה במסגרת פרויקט של איי וייוויי ביוון), וככלל חשוב להם במיוחד ש״אנשים נהנים ואוהבים את הבניינים שלנו, וחיים בהם בשלום. התגובות של האנשים שחיים בתוכם הן הנאה גדולה מאוד שמספקת הרגשה של הצלחה״.

בלו סימיון פיינרו הוא אמן, מרצה, יזם, חתן פרס ישראל לאמנות ונציג ישראל לביאנלה הקרובה בוונציה, שתפתח באביב הקרוב. הוא נולד וגדל ברומניה כבן לאב אדריכל ואמן בלתי־ממומש, והקשר שלו עם המדינה בא לידי ביטוי גם כשהציג בשנת 2019 בביתן הרומני בביאנלה.

על הסערות שהתחוללו סביב הגשת המועמדות לביאנלה השנה הוא אומר ״תמיד יש סערות ודעות שונות, עולם האמנות בארץ סוער בהרבה נושאים. אני מאמין שכאמן אתה צריך לעשות מה שאתה חושב שהוא נכון. בוונציה יש לי הזדמנות להשמיע את הקול שלי, וברגע שיש הזדמנות – אין סיבה לא להתמודד עם זה. אמן לא מייצג את המדינה אבל האמונה שלי היא שכאמן אתה חייב גם להשפיע״.

המיצב שיציג בארסנלה (ולא בביתן הישראלי הקבוע בג׳רדיני שעובר שיפוץ) ישלב בין אמנות לטכנולוגיה ויעשה שימוש במים ובטפטפות – המצאה ישראלית שמטרתה היתה בין השאר להפריח את השממה. תהיה בו התייחסות גם לדיו כתיבה שחור, לתלמוד, לשושנת העין ולמשורר פאול צלאן. ״זו תהיה עבודה חווייתית, תלויה בזמן, שיש לה הרבה אפשרויות לפרשנות״.

במקביל הוא מציג בימים אלו במקומות נוספים, כמו תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, דו שיח עם יצירות מרסל ינקו; ובתערוכת האוסף של מוזיאון ישראל, עבודה שהוצגה במקור בדוקומנטה בקאסל, ״עבודה שברירית, קטנה ומינורית שעושה שימוש באמצעים לא יוקרתיים״.

במהלך השנים פיינרו עוסק גם בהוראה, כפרופ׳ בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, וגם ביזמות ויצירה של אירועים נרחבים, כמו הביאנלה הים־תיכונית בסכנין. ״המטרה בביאנלה היה להכניס את הפריפריה למרכז, לקיים דיון עם המגזר הערבי באמצעות אמנות, ולהכניס את ישראל לתוך המרחב הים־תיכוני והמזרח־תיכוני, לעשות שינוי קטן. עצם קיום הפרויקט, כולל הכישלונות, הוא חשוב מבחינה היסטורית, מבחינת המסר התרבותי וחיזוק צפון הארץ.

״אני מאמין באמן הרנסנסי, שהיה הכל. אמן צריך להשפיע: אתה לא יכול להיות כל הזמן רק בסטודיו, במקום הנוח, עם עצמך. כאמן אתה חייב להיות מעורב״. 

אנחנו מאחלים בהצלחה וממשיכים לעקוב. 

אייר אלעזרא היא רקדנית וכוריאוגרפית, שבשנת 2005 הצטרפה ללהקת בת שבע בגיל 17 ומאז עזבה וחזרה (וחוזר חלילה). ״הרעב לרקוד ולהופיע קיים מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא אומרת. ״באופי שלי אני ביישנית, אבל כשאני נמצאת בסביבה שאני יכולה לסמוך עליה - הכל יוצא״.

אחרי 11 השנים בלהקה היא עזבה, התחתנה וטסה לשנתיים לברלין. ״הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את ברלין. היה לי המון אגו אבל עבדתי על דברים שלא אהבתי. לא את האיכות, לא את המחקר, לא את הטעם. לא התמסרתי״. בשמונה השנים שבהן לא רקדה נולדו לה שני ילדים, ובמקביל היא התחילה ליצור בעצמה, בין השאר עבודות משותפות עם אחיה האמן אדם אלעזרא.

בעבודות המשותפות שיצרו עד כה משתתפים גם אובייקטים שאדם יוצר, כאלה שמרפררים בין השאר לאובייקטים שנמצאים בבית שבו גדלו. ״לאבא שלנו יש המון אמונות תפלות. הוא מכניס לנו דברים לתיק ולארנק שאני לא יודעת מה המשמעות שלהם, אבל אני מעבירה אותם גם הלאה לילדים שלי. בעבודות האובייקטים נוכחים גם באמצעות המשקל שלהם והתנועה שהם מייצרים״.
בשלוש השנים האחרונות שבה לבת שבע (אבל לא לאורך זמן....), והיום היא משתתפת במופע החדש של אוהד נהרין, ZŌ. ״זה מדהים להיות בחברה של אנשים צעירים. זה משאיר אותי צעירה וזה מחייה אותי. אני מאחלת לעצמי כל הזמן להיות בחברה צעירה״.
ולמרות שלפעמים אין כוח (״מבפנים אני ממש עצלנית״) ולפעמים הגוף כואב, מה שהיא הכי אוהבת זה להופיע. ״אני אוהבת להרגיש את התאורה, להסתכל על הקהל. בסופו של דבר כשאתה מופיע ורואה את הקהל סביבך – אתה מקבל אנרגיות מהם״.