רונן חן הוא מעצב אופנה שציין השנה 30 (או ליתר דיוק 31, אבל מי סופרת) שנים למותג המצליח שלו, שהקים בשנת 1994. כבר בערב תצוגת הגמר שלו כסטודנט בשנקר, בשנת 1990, קיבל הצעה מבית האופנה של גדעון אוברזון שבו עבד כשנה (״זה היה כמו להגיד למישהו שעשה שני שיעורי שחייה לשחות באוקיינוס״); ואחרי ביקור ביפן הבין לראשונה את הסגנון שלו. 

״זה היה כמו לנסוע לירח. כל התרבות והאסתטיקה היפנית לא היו מוכרים אז בארץ. עמדתי נפעם מול כל סידור פרחים״, הוא מספר. ״ראיתי את המינימליזם היפני והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שמדבר אלי״.

כבר מההתחלה ידע שהוא לא רוצה לעבוד בקצוות של עולם האופנה. ״הבנתי שלא בא לי לעשות את הנשגב והבלתי מושג, וגם לא אופנה המונית – אלא משהו שיפנה לאנשים בגילי דאז, בגדים נקיים, מינימליסטיים. אחרי עבודה של כשנה מהבית פתחתי את החנות הראשונה ברחוב שינקין בתל אביב״.

מאז ועד היום הוא דוגל בסגנון שהתחיל איתו – בגדים אסתטיים, נקיים, פרקטיים - גם כשהעסק מונה כ־130 עובדים ב־22 חנויות ומייצר קולקציה אחת לשבועיים(!). ״פעם היינו מוציאים קולקציית קיץ וחורף, היום אנחנו מוציאים קולקציה חדשה כל שבועיים, 25 פעמים בשנה. זה קצב מסחרר של מיני־דרופים״.

בעשר השנים האחרונות הוא מרבה גם לייצר שיתופי פעולה, גם עם א.נשים שהם לא בהכרח מעצבי אופנה וחושבים על בגדים בצורות שונות ממנו. אחד מהם גם הפך לשיתוף פעולה קבוע שהוליד את מותג־הבן Oma, בתחילה בעיצובה של מיטל ויינברג והיום בעיצובה של סיון חיימי שממשיכה את דרכה.

כמעצב ותיק הוא מספר שהצורך לחדש קיים היום הרבה יותר מבעבר. ״יש לנו פריטים שהם בסט־סלרס ואנחנו חוזרים אליהם, אבל השמן שבתוך המכונות מתחלף כל הזמן. אנשים רוצים חדש, זה משהו שלא היה קיים ככה לפני עידן האינסטגרם. במקביל, אני כן רוצה להמשיך לייצר בגדים עם חיי מדף ארוכים, ואולי גם קצת פחות לזהם את כדור הארץ״.