תיק עבודות

המאייר איתן אלוא, שאמון מזה עשור על איור הטור השבועי של נרי ליבנה במוסף הארץ, מספר שעם השנים נהיו לו כללים ושיטות לאיור הטור, ״מה שיכול להתבטא בפלטת צבעים מסוימת או בדמויות אורחות שמופיעות בו, כמו הרצל ומלאך המוות״. אחד הדברים ש(כנראה) הובילו אותו לאיור הקבוע של הטור היה הפרויקט ״שמלות כלות״ שהציג בשבוע האיור 2015, שבו יצר עבודות כתגובה לטקסט של שהם סמית. טקסט אחר של סמית – ״גבר חלומותיי״ – מלווה אותו כבר כמה שנים טובות במסגרת רומן גרפי שהוא יוצר ועתיד להוציא בהוצאה עצמית (אם יעמוד בהבטחתו, ממש בקרוב).  

בימים אלה מוצגות עבודות האיור שיצר במסגרת התערוכה ״ממלכת החיות של פרעה״ באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל – עבודות בקנה מידה גדול שסובבות סביב חיות והקשר למצרים איתן. ״זה היה מאתגר כי ארכיאולוגיה יכולה להיתפס כמשעממת, והיה צריך לתווך אותה לילדים. זה דרש ממני לקחת את הסגנון המזוהה של מצרים העתיקה ולייצר לו פילטר מקורי, כזה שמתחבר לשנת 2025 עד כמה שאפשר״.

את כתב היד האיורי שלו, שבא לידי ביטוי במהלך השנים בטכניקות שונות, פיתח במהלך חילופי סטודנטים בגרמניה במהלך לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״אני בא מרקע של ציור קלאסי, ושם הבנתי שיש משהו בפשטות ובמשחק קליל של קו וכתם, שיכול ליצור אימפקט גדול על הצופה״.

על מלאכת ההוראה (בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון) הוא אומר: ״אני אוהב לשתף את הידע שיש לי, אוהב לראות את העבודות המפתיעות ושופעות היצירתיות, אוהב להדליק את הניצוץ אצל הסטודנטים ואוהב את השיח״. רק תעזרו לו בבקשה לזכור את הסיסמה לג׳ימייל. 

איריס ריבקינד בן־צור מפתחת בשנים האחרונות רעיונות ליוזמות אמנותיות, בדגש על התחום של יוזמות ללא מטרות רווח. היא גדלה בבית אמנותי: אביה, אפי ריבקינד ז״ל, היה מעצב גרפי מוביל שעבד במשך עשורים בפרויקטים מסחריים ואמנותיים במקביל. לעולם האמנות היא התגלגלה בטבעיות, והקריירה הנוכחית שלה התחילה בלונדון, כשהוצע לה לאצור תערוכה בסותבי׳ס יחד עם האוצרת מרי שק.

בהמשך היא הוציאה ספר על אמנות ישראלית ועבדה במשך שנים באאוטסט. ״זה היה בית הספר שלי״, היא אומרת. ״שם הבנתי כל מה שקשור לתמיכה בפרויקטים ללא מטרות רווח״. אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורה הוא התיעוד וההפצה המתמשכת של היצירה של אביה; שמתחברת גם לשלושת הפרסים שהיא עומדת מאחוריהם.

הראשון הוא פרס ריבקינד בן צור שמוענק לאחד מבוגרי התואר השני באמנויות בבצלאל בשיתוף מוזיאון תל אביב. ״זה פרס שהמטרה שלו הוא להסתכל למרחקים ארוכים, יחד עם שותפים שיאמינו בחזון של תמיכה בדור העתיד. השילוש של סטודנט־אמן, מוסד אקדמי ומוסד מוזיאלי הוא מאוד חשוב״.

השני הוא מענק בשיתוף המרכז לאמנות עכשווית (CCA) שהוא ״חריג בשדה, ומזמין סטודנטים או בוגרים שזה עתה סיימו תואר לקחת חלק כשותפים אמיתיים של הקמת תערוכה. הם לא אסיסטנטים. יש מחשבה משותפת והקמה משותפת״. השלישי הוא הפרס ע״ש אפי ריבקינד שמוענק לחוקרים צעירים, בשיתוף המרכז לחקר העיצוב בשנקר, שבמסגרתו ״חוקר או חוקרת נכנסים לארכיון של שנקר ובוחרים נושא שהם רוצים לחקור, בהסתכלות עכשווית״.

החלק האהוב עליה בכל העשייה הרבה הוא מפגשים – בין אם זה עם סטודנטים, אמנים, או אוצרים. ״כל מפגש הוא כניסה לעולם אחר״. עוד חלק שהיא אוהבת ומאמינה בו הוא האדוות שמייצרות היוזמות שלה – ״אני לא מסתכלת רק על מה קורה עכשיו, אלא על מה יקרה בעוד שנה שנתיים״. אנחנו עוקבים. 

איתן כהן הוא יוצר קולנוע, במאי, מעצב, איש קריאייטיב, יזם ופעיל חברתי (ועוד). בספטמבר 2024 יצא סרטו התיעודי ״איפה תלכי״, שעוסק בחייהן החדשים בתל אביב של שתי נשים מבוגרות שפונו משדרות ב־7 באוקטובר, ובימים אלה הוא עובד על סרטו הבא.

כהן למד תקשורת חזותית בבצלאל, ואחד המוטיבים שהחל להשתמש בהם עוד בתקופת הלימודים הוא כתיבה של טקסטים בעברית באותיות לועזיות – מה שבולט גם במותג האופנה החדש שלו bebber & co. דמותו של בבר, יציר הבינה המלאכותית, קרויה על שם הכינוי של אביו המנוח, והוא מספר שהיא היתה גלגל ההצלה שלו. 

״ב־7 באוקטובר חתכתי את הקריירה. לא יכולתי לעבוד יותר על פרויקטים מסחריים, הרגשתי שזה גדול ממני. נכנסתי כמו להתקף מאניה ויצרתי תוכן סביב המצב. עבדתי עם מערך ההסברה הארצי, ליוויתי משפחות של חטופים וגיליתי את עולם המפונים. תוך כדי גם חוויתי התפרצות של פוסט טראומה״.

את דמות ה־AI של בבר, שהיא ״קצת האלטר אגו שלי״, הוא התחיל ליצור כשהיא לובשת סוודרים מעוצבים עם אותם הכיתובים בעברית־אנגלית (AM YISRAEL CHAI), ועם הזמן החל לקבל תגובות כמו ״איפה קונים?״ תוך כדי שהוא יוצא איתם למסעות, בין השאר בשיתוף מאיץ המחול של מפעל הפיס.

״אני פועל המון מתוך אינטואיציה. הרציונל פחות משחק אצלי תפקיד. אני אוהב לחפש הזדמנויות שיכולות לצאת מהן דברים טובים ושיתופי פעולה, ולהקיף את עצמי באנשים שמבינים אותי – גם אם לפעמים קשה לי להסביר את עצמי״. 

זו גם הדרך שבה יצא למסע על הסרט התיעודי הבא שלו, שנולד משיחה עם בנו מיכאל בראשית המלחמה, מה שהוביל אותו לקנות פיאט מודל 83 ולנסוע איתה ברחבי הארץ בחיפוש אחר תקווה. אנחנו מחזיקים אצבעות שימצא.

סופי ברזון מקאי היא אמנית ואוצרת גלריה בארי, שבימים אלה, במקביל לפעילותה בבית רומנו בתל אביב, בונה את משכנה החדש בקיבוץ שבו פעלה למעלה מ־30 שנה. השורשים שלה הם באנגליה, שם גדלה לאב ישראלי ואמא בריטית ממשפחה אריסטורקטית. ״גדלתי בבית ג׳ורג׳יאני בלב איזלינגטון, והקרקע התרבותית שעליה גדלתי כוללת ספרים של האחים גרים וקלטות קלאסיות של רומיאו ויוליה. זה הנוף הפנימי שלי ומי שאני״.

ב־1990 עלתה המשפחה ארצה וזמן לא רב אחר כך אמה נפטרה. השילוב בין המסורת הבריטית לזו של הנגב המערבי באה לידי ביטוי גם בשפה האמנותית שלה, שאחת הסדרות שמייצגות אותה באופן מובהק היא זו שהחלה לצלם בתקופת הקורונה בסלון ביתה הפרטי בקיבוץ. 

״באיזשהו שלב הושבתי על הספה שלי ברבור. זו עבודה שהרגשתי שכל מה שעשיתי עד אז נועד בשבילה, וכל מה שאעשה אחרי קשור אליה. הסלון הפך להיות האתר שאני מתבוננת עליו באותו מבט שהבטתי בו תמיד על הכל – כזה של היקסמות חדשה, קצת מכושפת, שקשורה גם למוות, גם ליתמות, גם למקום״.

גם הגלריה החדשה שעליה היא עמלה בימים אלה מרגישה מבחינתה כמו ״לעשות את האמנות שלי, רק בתוך מבנה״. השאיפה היא שבראשית 2027 תושלם הבנייה והיא תתחיל לפעול, במקביל לזמן שבו עתידים חברי קיבוץ בארי לשוב לחיות בו.

״התחלנו לעבוד עליה שבועות בודדים אחרי הטבח, בתוך חוסר הוודאות, ולשאול שאלות כמו מהי אמנות בקונטקסט הזה, מה היא צריכה להיות בתוך קיבוץ בארי ומהו המשמעות של כל המהלך הזה – ולתרגם אותן לחזון פרגמטי. הייסוד של המקום הזה הוא ללא ספק המהלך הנפשי וגם האמנותי הגדול של חיי״.

על עצמה, שנתיים אחרי אותו הטבח, היא מספרת ש״יושב עליי משקל גדול, אבל אני מסמנת מטרות בתוך העתיד ואני יודעת שנגיע אליהן. אני מאמינה בשותפות בין אנשים ובכוח שלנו לעצב את העתיד. אני רואה את זה קורה״. 

אמן.

פרק מיוחד לסיכום שנת 2025 עם הפרשנית הפוליטית העצמאית רעות ענבר, שאתם אולי מכירים כ־papanyula באינסטגרם ומהמיזם ״יאללה תקווה״. ״אימצתי את ההגדרה פרשנית פוליטית עצמאית אחרי שאנשים התחילו לכתוב לי ׳את הפרשנית הפוליטית שלי׳ – ציבור שלא הרגיש שיש אנשים בכלי התקשורת להיעזר בו״, היא מספרת.

את העיסוק הנוכחי שלה התחילה די במקרה, בתקופת ההפיכה המשפטית, אחרי שבמשך שנים עסקה בעיתונות (בין השאר בידיעות אחרונות) ובפוליטיקה (בין השאר כדוברת של מרצ). ״כתבתי באינסטגרם הפרטי שלי על מינוי השר דרעי. אנשים שיתפו וצילמו מסך וזה תפס תהודה בסוף כי אנשים חיפשו מישהו שייתן מילים לתחושות שלהם ולעמדות שלהם״.

עד פרוץ המלחמה השתמשה רק בפורמט כתוב, אבל כשהלכה להתנדב בחמ״ל האזרחי ושם חברה לאנשי ״יאללה תקווה״, היא הבינה איזה כוח אדיר יש לווידיאו. ״זה מדיום שיש לו כל כך הרבה מישורים שונים של מסר, שרק אחד מהם הוא טקסט. בהתחלה לא רציתי לערוך את הסרטונים שלי בעצמי אבל התאהבתי בזה והיום אני עושה את זה ב־99 אחוז מהסרטונים. זה נותן לי שליטה על ההידוק של הסיפור״.

תקווה, לדבריה, היא לא מה שמוציא אותה מהבית. ״הרגש שמניע אותי הוא פחד. אנחנו נמצאים במלחמת התשה ארוכה של שנים שבה עושים הכל כדי שנרגיש שאין משמעות למעשה ההתנגדות. אבל אם לא היתה לו משמעות – לא היה ניסיון לשחוק אותו״.

המשימה שלה עכשיו, וגם בכללי, היא ״להפיץ כמה שיותר את המידע לגבי מה שקורה, ולהדביק כמה שיותר אנשים בדבר הזה. את זה עושים בסטורי ובעוד דרכים כמו פאנלים טלוויזיוניים ופודקאסטים. אני רוצה לשנות את השיח המיינסטרימי, כך שיכלול עוד דעות. אני מופעלת, אני נסערת, אני עורכת סרטון ומקללת. אני בשוק ממהלכים, מתעוזה, מחוסר באהבת העם, מהצינות, מהשחיתות. אני רוצה לא להתרגל, לא להיות שוות נפש לגבי הדברים הנוראיים האלה״.

סיון סבג זלנסקי היא אוצרת, אמנית, יזמת, סגנית יו״ר אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב ונצר למשפחת אספנים. בשבוע הבא תפתח תערוכת הפופ־אפ ״המבנה״ שהיא אוצרת, במבנה בן שבע קומות ברחוב אחוזת בית בתל אביב.

היא חיה בחמש השנים האחרונות ברמת הגולן, הרחק מהמרכז האמנותי שגדלה לתוכו – בהיותה בתו של אחד האספנים המשמעותיים בשדה האמנות המקומי – דורון סבג. ״לא הרבה יודעים שאני הבאתי את אבא שלי לאספנות״, היא אומרת. ״בכיתה ג׳ עשו לי מבחנים לתכנית מחוננים באמנות, וככה אבא שלי נחשף לתחום. דרך המורים שלי הוא התחיל להתעניין ולהיכנס לעובי הקורה. גדלנו לזה ביחד ומאז שאני ממש קטנה זה חלק מהחיים שלי״.

סבג זלנסקי היא בוגרת התואר השני באמנות בלונדון, והיום היא בעלת שלושה כובעים מרכזיים שונים – היוצרת, האוצרת והאספנית. ״אנחנו נמצאים בתקופה חרא – גם מבחינת מה שקורה לנו בחוץ וגם בגלל זה שחתכו לנו מתקציבים ציבוריים וממשלתיים. חזרנו לימי מדיצ׳י, שבהם חיינו על כנפי פילנתרופים. העובדה שחברת נדל״ן נותנת מבנה, משלמת על הפקת התערוכה ומשלמת לאמנים – היא דבר שצריך לחבק אותו ואני גאה להיות חלק ממנו״.

גם את אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב היא רואה כ״חינוך לדור הבא. אנחנו נותנים מרחב להכיר בו את האמנים ואת התערוכות מקרוב, תורמים לאמנים ולמוזיאון להמשיך בדרך שלו. יש בארץ המון אנשים שמתעניינים באמנות, רוצים להשכיל ורוצים להיות עם אנשים כמוהם, והמקום הזה מאפשר חיבורים״.

היא מרגישה לפעמים ״כמו רובין הוד של האמנים. אני כל כך שומרת עליהם, בשבילי הם סוג של כוכבים. אני מוכנה לעשות הכל בשביל צדק לאמנים. הם שמורת טבע ואנחנו חיות נכחדות. אמנות היא גם הראי למציאות. הייתי רוצה להביא לפה את כל עולם האמנות הבינלאומי, ואולי המדינה הזאת לא בנויה לחלומות שלי - אבל לא אעזוב אותה לעולם, אין על ישראל״.

ערן נוימן הוא אוצר, אדריכל שעומד בראש ארכיון עזריאלי לאדריכלות של מוזיאון תל אביב, ודקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מוצגת בביתן איל עופר של המוזיאון התערוכה המקיפה שאצר ״אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי״, שמוקדשת לאחד ממוריו ורביו (שלו ושל אדריכלים ואדריכליות רבים נוספים).

״אוצרות של אדריכלות מחברת אצלי שתי אהבות״, הוא אומר: ״ההיסטוריה של האדריכלות, והדרך שבה מארגנים מידע במרחב. תערוכה היא לא מאמר שפורשים על הקיר – זו צריכה להיות חוויה״. 

התערוכה אודות האדריכלות של כרמי, בן לשושלת של אדריכלים וחתן פרס ישראל, מציגה את הרעיונות שלו בכמה צורות וכוללת שישה פרקים שפרושים על כל ארבע קומות הביתן. ״אחד הדברים שאפיינו אותו, הוא שבניגוד לאבא שלו ולאדריכלים אחרים שחשבו שהם יוצרים עולם חדש – הוא האמין במודלים קיימים, ארכיטיפיים וגדולים״.

גם התערוכה הנוכחית מתקיימת הודות לארכיון עזריאלי לאדריכלות, הפרויקט שנוימן הכי גאה בו (עד כה). הארכיון הוקם אחרי שנוימן חזר מארצות הברית והוקסם ממכון גטי שמשמש לו מאז כמודל (שכולל כ־5,000 אוספים. בקטנה). ״בארכיון עזריאלי יש היום יותר מ־30 אוספי אדריכלות מקוטלגים, לצד תכנית מלגות, תערוכות, ימי עיון. זה מפעל שאני גאה בו כי הוא מייצר שיח על אדריכלות ישראלית ועל תרבות״.

כדקאן הפקולטה לאמנויות הוא עובד בימים אלה על פרויקט נוסף, גם הוא בהשראת מכון גטי – ״מרכז אמנויות ישראל״ שיפעל סביב הגלריה האוניברסיטאית ויכלול אוספים של אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע ומוזיקה. ״אני אוהב לקבל ביג דאטה ולעבוד עליו. המבט שלי הוא הרבה פעמים דרך הפרקטיקה האדריכלית, אבל יש לי פרספקטיבה גם של שאלות תרבותיות רחבות יותר. מה שאני קם בשבילו בבוקר הוא המחקר, החשיבה, המרחב והיצירה המקומית פה״.

רעות פרסטר היא אמנית, מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות וקרית המוזיאונים, ויושבת הראש הטרייה של איגוד המוזאונים הישראלי ואיקו״ם ישראל. אחרי 22 שנים בתפקידים שונים במוזיאון פתח תקווה (שאליו הגיעה בכלל כדי להציג בו), ולמעלה מחמש שנים כמנהלת שלו (לצד האוצרת הראשית אירנה גורדון), היא רואה את ״היתרונות בלהיות אמנית שמנהלת מוזיאון, אבל גם מספיק ביקורתית לראות את כל החבילה. בזהות שלי אני אמנית: זה הבסיס וזה תמיד היה הבסיס״. 

כאמנית, תפיסת הניהול של פרסטר היא קונספטואלית ולא רק אדמיניסטרטיבית, ויש לה ״אמפתיה אדירה לאמנים והבנה של הצרכים שלהם, משהו שאני חושבת שעובר ומתקיים בדיאלוג עם אמנים בשטח״. במהלך שנותיה כמנהלת המוזיאון פרסטר היא בו כמה מיזמים חדשים ומשמעותיים, כמו שיתוף פעולה עם הגראז׳ – מכינה חברתית לאמנויות – שיחד מכשירים מדריכות ומדריכים ומלמדים אותם מקצוע; או ייסודה של תזמורת המוזיאון שמחברת קהלים חדשים ושונים ליצירה האמנותית, באמצעות אוצרות מוזיקלית לכל אחת מהתערוכות.

כיו״ר איגוד המוזאונים הישראלי ואיקו״ם ישראל הנכנסת היא מסתכלת על המוזיאונים בישראל בצורה רוחבית יותר. ״אני חושבת שכולם מתמודדים עם בעיות דומות, אבל אני אופטימית ויש מה לעשות. שני דברים חשובים מבחינתי הם לחבר את המוזיאונים לקהילות, מה שייתן להם דרייב, וגם לחבר את המוזיאונים ביניהם, לייצר בונדינג שיהיה חזק ומשמעותי״.

היא אוהבת לייצר חיבורים ואת החשיבה היצירתית, ולמרות שהגשימה את חלומה של אמא שלה – להיות עובדת עירייה – היא מספרת שיש משהו יזמי בנשמתה, ועכשיו היא תוכל לעשות איתו דברים גדולים יותר. אנחנו מבטיחים לעקוב.

חנוך פיבן הוא אמן, מאייר, מעצב, קריקטוריסט - שפיתח שפה מובהקת משלו לאורך עשורים של יצירה. הוא מגדיר את עצמו גם כ״מחנך מזדמן״ ומספר שהאמנות היתה עבורו ״גשר לעולם ולאנשים, ולא פחות חשוב – גשר לעצמי, להבין את עצמי״.

בימים אלה הוא מציג במוזיאון הרצליה תערוכה, שכוללת גם ״מיני־רטרוספקטיבה״, שמאגדת 35 שנות יצירה בדרכים שונות. ״יש עבודות קולאז׳ שנוצרו ב־1990, והאורגינלים שלהם נשמרו. חלק בתערוכה עוסק בפעילות שלי בעולם האמנות והעיצוב, אבל יש בה עיסוק גם בתרגום של התנסויות, באימון ובתשומת לב – לחיים שמחוץ לעולם היצירה. רציתי שהתערוכה תהיה כמו חוויה של סדנה, אבל בצורה מוזיאלית״.

פיבן מספר שהעבודה שלו היא בעיקר להזיז דברים. ״אני בעסקי ההזזה. הרגע שבו אני קולט שבאמצעות ההזזה פיענחתי משהו שהוא אינטואיטיבי הוא רגע קסום. עוד רגע שאני חושב היום שאני נמצא בו במיטבי, והייתי יכול להיות בו כל הזמן, הוא באמצע הנחיית סדנה. אני מתייחס אליה כסוג של פרפורמנס, סוג של הופעה״.

פיבן למד עיצוב גרפי (תקשורת חזותית) ובמהלך השנים התפרסם הודות לטכניקת הקולאז׳ התלת־ממדי שפיתח, בעבודה עם אובייקטים מן המוכן. הוא פרסם ספרים, כתב מדורים בעיתונים, יצר קמפיינים פרסומיים, הנחה תכניות טלוויזיה והעביר אינספור סדנאות – כולם סביב אותה שפה שפיתח. 

״ספרי הילדים שלי הם בין השאר אלה שפתחו לי את הדלתות וייצרו קשרים ביני לבין מסגרות חינוכיות. היום בארץ יש בתי ספר תיכוניים שעושים הערכה אלטרנטיבית לקראת בגרויות, ש־20 אחוז מהציון בה מגיע מיצירת דמות ספרותית ב׳שיטת חנוך פיבן׳. נוצרה היסטוריה של קשר עם עולם החינוך, שהתערוכה מראה גם אותו״.

כמו התערוכה שבנויה מכמה חללים, שכל אחד מהם הוא קצת אחר – גם הוא מתאים את עצמו בכל פעם לפורמטים חדשים. ״אני בעסקי הגמישות. אין פורמט אחד שאני עובד או נמצא בתוכו. אני מתאים את עצמי למקומות חדשים ולאנשים חדשים, ולומד כל פעם מחדש לזרום״.

דנה אוברזון היא אדריכלית עצמאית, בעלת משרד שמונה 30 עובדים.ות. למרות שכבר בצעירותה היה לה ברור שהיא לא מתכוונת להמשיך את דרכו של אביה, מעצב האופנה הנודע גדעון אוברזון, לאדריכלות התגלגלה די במקרה, אחרי שהתחילה ללמוד גרפיקה וחשה חוסר בנגיעה בתלת־ממד.

במקביל לבתים, היא מתכננת ומעצבת גם חללים ציבוריים כמו בתי מלון ומסעדות. ״בבית אתה בונה את הדיאלוג עם הלקוח, במלון אתה יוצר דיאלוג שהוא יותר קונספטואלי, סטורי־טלינג אחר״. בכל מקרה היא היא לא עושה Houses, אלא Homes: ״המונח Home הוא רגשי. בית לא יכול להיות רק מוצר. בכל פרויקט חייב להיות סיפור וחייבת להיות הדדיות״. 

העבודה ש״חללים טובים מייצרים חיים טובים יותר״ היא לא קלישאה בעיניה, ולבתים לדבריה יש אנרגיה – הם לא רק יפים. אחד הדברים החשובים מבחינתה בעיצוב בתים הוא האמנות, שהיא שכבה תרבותית נוספת, ובניגוד לרוב האדריכלים בארץ, היא לא מפחדת מצבע ואפילו מעדיפה אותו. ״רוב הבתים בארץ נעים בין שחור ללבן, ואם אנחנו חושבים על המקום שאנחנו חיים בו – זה ממש לא מתאים. מאז שפתחתי את המשרד לא עשיתי מטבח לבן אחד״.

במקביל היא גם מלמדת באוניברסיטת אריאל. ״זה מרגש אותי בעולם ציני שלא קל להתרגש בו, ומשאיר אותי צעירה. הסטודנטים מגיעים מרקעים שונים, ואני רואה את המשמעות של להיות אישה וללמד כיתה שיש בה נשים – שאילולא הייתי שם, הן לא היו מאמינות שאפשר להיות שם״.