פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם אדריכל הנוף אודי בנימיני, בעל משרד עצמאי. בנימיני סיים את לימודיו בטכניון בשנת 1988 (״המחזור החמישי או השישי של אדריכלות נוף״); לאחר מכן עבד במשרדים שונים ובשלב מסוים גם לקח הפוגה של עשר שנים שלמות מהמקצוע ועבד כקבלן לעבודות עץ. 

״אמרתי שאני צריך פסק זמן כדי לעשות דברים בידיים״, הוא מספר. ״אבל לא עזבתי את התכנון. הייתי בשני כובעים – כובע המתכנן וכובע המבצע. בגיל 54 החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ובשנת 2007 הקמתי משרד עצמאי שהיום מונה ארבעה עובדים, ועוסק באדריכלות - כל מה שהוא לא בניינים. אנחנו יוצרים מרחבים, מקומות וחללים – בכל קנה מידה״. 

אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורו הוא קמפוס חינוך מבואות הנגב בקיבוץ שובל, שכולל בתי ספר, מרכז אתלטיקה, מרכז מדעי ותיאטרון חוץ (לא אמפי!) שמשמש אלפי תלמידים. ״רצוי שאדריכל הנוף ייכנס לפרויקט כבר בהתחלה. הוא זה שקובע, לדוגמה, את כל הגבהים בפרויקט. בכל פרויקט כולם מחכים לתכנית הראשונה של הגבהים של אדריכל הנוף, ואז כולם ׳מתיישבים׳ עליה״.

עוד פרויקט שיקר לליבו הוא גן זיכרון קטן שמשתרע על פני שטח של דונם במושב חרוצים, שתוכנן במעגלים ובמרכזו יש פרגולה – גזיבו שמטפס כיסה אותו. ״זה פרויקט שמוקדש לבן המקום, שהיה קבלן וחבר ונפטר. ביצענו את הכל ביומיים – חברים ואנשים מהמושב״.

בנימיני אמון גם על אדריכלות הנוף בחוות ערנדל בערבה, מוצב צבאי שהפך למלון בוטיק. ״עשיתי גם הרבה רחובות. אחד הרחובות שאני גאה בתכנון שלו הוא רחוב השחם בפתח תקווה, אזור שסביבו תעשיית הייטק ומסעדות. הוא היה רחוב נורא ואיום והמטרה היתה להפוך אותו לאזור בילוי. הרחבנו אותו, הגדלנו, הכנסנו שתי שדרות של דולבים. היום הולכי הרגל שמסתובבים בו – ביום ובלילה – מרגישים אחרת לגמרי״.