אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״.

ברק עוסקת בצילום מסחרי (צילומי חתונות וסטודיו), בצילום פורטרטים ועיתונות (בעיקר במוסף גלריה של עיתון הארץ) ובצילום אמנותי; ולפני כשנתיים גם הציגה תערוכה מציוריה בגלריה אורית ושדי בתל אביב. ״הרגשתי שהדבר היחיד שאני מרגישה שהוא ודאי הוא הציורים, שאותם אני רוצה להראות. מקסימום יגידו שאני ציירת לא טובה, אבל אם יגידו שאני צלמת לא טובה – מה יהיה?״.

לדבריה היא צלמת עוד הרבה לפני שהיא אמנית. מי שחשף אותה לעולם היה סבא שלה, כבר שהיתה ילדה קטנה: ״בימי חמישי הוא היה אוסף אותי, היינו אוכלים ארוחה נוראית ונכנסים לעולם של הדפסות אנלוגיות בחדר האמבטיה של סבתא שלי. בכיתה א׳ קיבלתי ממנו את המצלמה הראשונה שלי. אני לא יודעת אם הייתי צלמת אם הייתי נולדת ישר לתוך עולם דיגיטלי״.

גם לסבתא שלה היה מקום חשוב בתהליך – היא היתה מהרגע הראשון מושא הצילום (״סבתא היתה יושבת בסלון ואנחנו היינו מסתובבים סביבה ועושים את הטסטים שלנו״); והיא גם זו ששימשה לה כמוזה באחד הפרויקטים המרכזיים שלה שעוסק בזקנה, התפוררות, יופי, גילנות וגוף – שבו היא גם לוקחת חלק כמצולמת בעצמה, כמו בפרויקטים נוספים (״אני פרפורמרית ומתארחת בתוך הצילום של עצמי הרבה פעמים״).

גם כשהיא מצלמת לעיתון, ברק מתייחסת לצילום כמו ל״ריקוד שהוא מפלצת שלא משנה עד כמה תאכיל אותה – יש בה פריימים שצריכים להיוולד, וזה לא משנה מה יקרה איתם אחר כך״; וגם אז מה שהיא נהנית ממנו במיוחד הוא המפגש האנושי. ״אני בת של פסיכיאטר אז השיח הזה תמיד היה. אני צינור מעבר. כל יום הוא אחר ואני נגזרת לתוך סיטואציות אנתרופולוגיות שהם עבורי ניתוחי לב פתוחים״.