סיגלית לנדאו היא אחת האמניות המצליחות, המוערכות והמעניינות שצמחו בסצנה המקומית בעשרות השנים האחרונות. מהתערוכה הראשונה בתחנה המרכזית החדשה (או הממש־חדשה, דאז) בשנת 1994, מיד עם תום הלימודים בבצלאל; דרך הפתרון האינסופי, תערוכת הבלוקבסטר בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 2005; ועד התערוכה הנוכחית, ״הים הבוער״ במוזיאון ישראל - לנדאו היתה ונשארה אחד הקולות המשמעותיים במחוזותינו.

העיסוק שלה במלח, החומר המרכזי בעבודותיה בשנים האחרונות, מזמן לה התנסויות והרפתקאות ברחבי הארץ (והעולם). את העיסוק שלה באבטיחים, סתם שתדעו, היא התחילה בכלל בעקבות מחקר אודות העונתיות של האבטיח. גם בתערוכה הנוכחית יש לא מעט אבטיחים, שמתקשרים למלח ולים המלח שבו היא לא רק עובדת ויוצרת אמנות, אלא הפך לאחד מתחומי ההתמחות שלה. 

לאורך השנים היא עובדת במדיומים רבים ובחומרים שונים ומגוונים: ״אני מגיעה לווידיאו בדרך כלל כשאני לא יכולה לפסל משהו״, היא מספרת. ״אני אכניס גוף לווידיאו כשאצטרך שהוא יעשה פעולה מסוימת, או לטובת קנה מידה״.

במקביל לעיסוק במלח, ליווי האוביקטים שהיא מטביעה בים במשך חודשים לפני ואחרי, פרקטיקת העבודה האהובה עליה (כרגע, לפחות) היא ברזל ויציקות ברונזה (״אני אוהבת אש״). ובנוסף היא עובדת על שיתוף פעולה עם רקדנית פלמנקו עכשווית, עוברת התנסויות ראשונות בקרמיקה, ומעידה שיש לה עוד הרבה שאיפות בקנה. 

על השאלה האם היא אופטימית היא אומרת ״העשייה מביאה איתה משהו מהאופטימיות. העובדה שניתנה לי ההזדמנות להעביר אנשים בתוך העולם שלי, ללכת לתערוכה ולפגוש אנשים שמתרגשים ופוגשים בה את עצמם - זה מה שמעורר את האופטימיות. לאורך כל הדרך אני מחפשת בתוך הסיפור האישי שלי מה משותף בו לי ולאחרים״.