דוד עדיקא הוא אמן או צלם או יוצר בצילום או כולם יחד, אחד המשפיעים והמוערכים בעולם האמנות המקומי, וגם עומד בראש המחלקה לצילום בבצלאל. בימים אלה הוא מציג בחלל של מגזין ||| ביפו את תערוכת היחיד ״לדוד מזמור״, שהיא קודם כל ולפני הכל - יפה. ״אני מושקע במושג יפה ומתייחס אליו״, הוא אומר, ״ואני מקווה שאני גם מאתגר אותו. כשאנשים נכנסים למקום ונוצרת בהם התפעמות או קריאה פנימית לפיה משהו יפה - אותי באופן אישי זה משמח. כשזה יפה (או מכוער) - אז מתחילה השיחה״.

 

בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״. 

 

הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״.

 

התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״.

 

את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.