גנית גולדשטיין היא מעצבת, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל והתואר השני בטקסטיל ברויאל קולג׳ בלונדון, ובימים אלה לומדת  בבוסטון לתואר שני נוסף (!) ב־MIT. העיסוק שלה נע על הציר שבין עיצוב טקסטיל ידני מסורתי לבין שימוש בטכנולוגיות חדשות והדפסות תלת־ממד - אז אם תהיתם פעם מה יכולים הבגדים של האסטרונאוטים לדעת על הלובשים אותם בחלל - היא בדיוק האדם שאתם צריכים לשאול אותו.
 
את המשיכה לטכניקות קראפטיות מסורתיות חיזקה כששהתה במהלך התואר בבצלאל בחילופי סטודנטים ביפן, מה שהשפיע משמעותית גם על פרויקט הגמר שלה. ״ניסיתי לטשטש את הגבולות בין מה מודפס, מהו חוט אמיתי ומה דיגיטלי״, היא מספרת, ״להכניס את הצבעוניות ואת עבודת היד היפנית לתוך טכנולוגיות מתקדמות יותר״. פרויקט הגמר שלה כלל 7 מערכות לבוש ו־6 זוגות נעליים (ועוד הרבה חצאי זוגות נעליים שמי יודע לאן הם יתגלגלו עוד) שאחר כך הוצגו גם בשבוע העיצוב במילאנו.
 
באמצע השנה הראשונה של התואר השני שלה ב־RCA פרצה הקורונה וגרמה לכולם לחשב מסלול מחדש, מה שדווקא פתח בפניה אפשרויות נוספות שלא היו קיימות לפני כן. גם בתזה שלה היא עסקה בשילוב שבין מלאכות יד מסורתיות לטכנולוגיות דיגיטליות: ״אנחנו עדיין לא מבינים לגמרי את הפוטנציאל שקיים בעולם הדיגיטלי, יש כל כך הרבה כלים טכנולוגיים שצריך לחקור. כרגע הבגדים שלנו לא חכמים בשום צורה: הם לא מגיבים, לא יודעים. אבל בקרוב נגיע לשלב שבו הבגדים שלנו כן זוכרים - השאלה היא מה הם יזכרו״.

זה גם הדבר המרכזי שהיא חוקרת עכשיו בבוסטון - האופן שבו בד יכול לזכור את התנועה של הגוף. ״אנחנו מתרחקים מהעולם של ייצור המוני ועוברים לאופטימיזציה של הבד בהתאם לאדם או לצורך. זה עולם שבו אפשר לבחור איכויות, גדלים, רזולוציה וחומרים. הגוף שלנו מורכב מהרבה דברים שהם שונים, ואותו הדבר בטקסטיל ובטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בה. אפשר לבחור כל חומר ופיקסל ולעשות לו קוסטומיזציה״. ואם חששתם, אז היא גם מרגיעה ומבטיחה שאת רוב הבדים הדיגיטליים זה לא יהיה מאוד מסובך לכבס.