שאול כהן הוא יוצר, מעצב תעשייתי, פרזנטור(!), שאמנם לא רוצה להיות מוגדר רק בגלל זה אבל בואו נודה בזה - הוא גם ההוא מהבניינים המיניאטוריים, שבזכותם התפרסם בשנים האחרונות. הוא התחיל לעצב אותם לגמרי במקרה, לטובת תערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. אז הוא התאהב דווקא בבניינים המקומיים, אלה עם המזגנים המטפטפים, כתמי הבוץ ואנטנות הלווין. ״ראיתי את החיים שבבניין״, הוא אומר, ״ואני חושב שזה גם הקסם בעבודות, שהן מצליחות להעביר רגש״.

מאז ועד היום הוא בונה בניינים: מצלם, ממדל בתוכנות תלת־ממד, מדפיס במדפסת תלת־ממד ואז מתחיל לטפל בהם ידנית, בניסיון להיות כמה שיותר קרוב למקור, קצת כמו בציור ריאליסטי. כשהתחיל עם הבניינים עוד היה שותף ב־3D Factory, אבל בשנה האחרונה התמסר לעבודה העצמאית שלו ומכר את חלקו בעסק.

הוא מגיע מדי בוקר לסטודיו, שבו הוא כבר מעסיק ארבעה עובדים, ומייצר בניינים על פי הזמנות של לקוחות. לרוב אלה יהיו הבניינים שהם גדלו בהם, או כאלה של בני משפחה או בתים ישנים שגרו בהם פעם. רוב הבניינים הם אמנם תל אביביים (והוא גם עוקב תדיר אחרי השינויים שקורים בהם בכל פעם שהוא נוסע על האופניים), אבל לצידם בנה כבר בניינים ובתים מפתח תקווה ועד ניו יורק.

לצד הבניינים הוא יוצר גם בשביל הנפש והצחוק סדרה של אוביקטים ישראליים הומוריסטיים. ״זה פרויקט שהתחלתי במהלך התואר השני בבצלאל והיום יש בו כבר למעלה מ־100 פריטים, שכנראה רק ישראלים יבינו״. בין השאר הוא כולל פלסטר אכיל להדבקה על פיתה שנוזלת ממנה טחינה, כומתה שמתנפחת לכרית כדי לאפשר לחיילים לישון בנינוחות בתחנות האוטובוס, וגם סדרה של כדורי שלג שהפכו אף הם ללהיט מסחרי - שבתוכם דימויים של פחי זבל, טרמפיאדות, תיבות דואר ודוכני פיס.

יחד עם חבריו מהתואר השני בעיצוב תעשייתי יזם גם את ״חוג עיצוב״ ובימים אלה הוא עובד על פרויקטים נוספים מעולם הפופ־ארט. ובקרוב ממש גם תראו אותו בפרסומות; אייל קיציס, מאחוריך.