אוריאל מירון הוא אמן שעוסק בעיקר בפיסול, אבל יש לו בנוסף תואר בספרות והוא מלמד בשנקר במקביל למחלקה לאמנות, גם במחלקה לעיצוב תכשיטים. מבחינתו, הכל נובע מאותו המקום: ״יש לי כושר התבוננות, אני יכול לנסח את מה שאני רואה״.

את דרכו החל בלימודי ספרות באוניברסיטת ייל בארה״ב, אבל תוך כדי למד גם צילום וגילה שהמקום שבו הוא מרגיש את הזרימה התודעתית הנכונה עבורו הוא לא בכתיבת עבודות אלא ביצירה חזותית. הוא חזר ארצה ונרשם ללימודי אמנות בבצלאל, שם התברר לו שמה שהוא הכי רוצה לעשות הוא פיסול (דווקא אז, כשהמערכת סימנה שהדרך הנכונה לעסוק בתלת־ממד היא רק באמצעות מיצב).

במהלך השנים זכינו לראות פסלים של מירון שעשויים מחומרים שונים, מעץ ועד כסאות כתר שאיתם ניהל מערכת יחסים ארוכה. הנטיה שלו מתחילת דרכו היא להתמקד באוביקטים בודדים (״יש לי נטיה ילדותית להתייחס לפסלים כישויות או יצורים״), ורבים מהפסלים שלו מתחילים דווקא באוויר. ״החלק הראשון שאני יוצר תלוי פיזית מהתקרה, ואז אני מתחיל לפתח את האיברים שלו, שמייצרים מסלול התבוננות שלא נכנע למבט אחד. אחד המקומות הכי טעונים באוביקט הוא המקום שבו הוא פוגש את הרצפה״.

״אני לא עושה אמנות שצריך ידע כדי להבין אותה. אני חושב שהאמנות שלי יכולה לדבר לכל אדם שיש לו סבלנות להסתכל עליה. אני חושב שהתבוננות צריכה להיות אקטיבית״. ויש לו גם שיטה שפיתח במהלך השנים: כשהוא מבקש מאנשים להתבונן ביצירות האמנות שלו, הוא מכריח אותם לקחת את הזמן ולספר את הדברים הכי פשוטים וטכניים שהם רואים לפניהם. ״בשבילי, זה המעשה התקשורתי וזה הכי חשוב. אם אני מלעיט את הצופה בקונטקסט אני סותם את הגולל על התפתחות דיאלוג שיפרה גם אותי״.

מוזמנים לנסות את השיטה שלו בפעם הבאה שאתם עומדים מול יצירת אמנות כלשהי, מעניין מה ייצא מזה.