רננה רז היא יוצרת (״מצאתי שזה עובד לי ממש טוב להגיד יוצרת רב תחומית״, אבל אתם בטח מכירים אותה גם כ״ישראל מתייבשת״), שבאה במקור מעולם המחול אבל ממש לא רק (הרבה דברים שקורים לה בחיים היא בכלל מקבילה לסצנות מטווין פיקס).   ״אני מגדירה את עולם המחול כבית שלי. זה עולם שאני מרגישה שזכיתי בו להמון חופש יצירתי ביחס לשדות אחרים, גם כרקדנית מבצעת וגם כיוצרת. המחול הוא גם זה שלימד אותי שאמנות היא תקשורת עם אנשים. אני רוצה לקיים קשר עם אנשים, אני מרגישה שליצירה קורה משהו כשהיא פוגשת אנשים. מבחינתי הליבה של העיסוק בכל הדבר הזה הוא לגעת בעוד אנשים דרך היצירה״.   אחת היצירות האחרונות שלה נקראת ״VHS ד״ש מהעבר״ - ובמסגרתה נפגשים שמונה יוצרים.ות (ליתר דיוק שבעה, כי היא עצמה אחת מהם) עם קטעים מקלטות וידאו שצולמו בילדותם ומגיבים להם על הבמה. היצירה הזאת, אומרת רז, גרמה לה להבין משהו על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים כחברה, וגם להבין משהו על עצמה. ״התפיסה של זמן השתנתה אצלי כאדם בעולם. המופע הזה עושה שימוש בזמן, הוא הופך אותו לחומר, וזהו גם מושג שקיבל תפנית בתקופת הקורונה. היא הביאה אנשים לחטט בתוך הארכיונים המשפחתיים ופתאום זכרונות צצו ויצרו רפלקציות על העבר״.   בשלוש השנים הראשונות שלה בעולם המחול עבדה על עבודות סולו שהיה בהם גם הרבה טקסט. עם השנים יצרה והשתתפה גם בהרבה יצירות משותפות עם אנשים נוספים - ביניהם קולגות אבל גם אבא שלה ואחותה, לדוגמה. ״המקומות של להתחכך בחיים הם כאלה שאני לא מפחדת, ואפילו רוצה לגעת בהם. אני לא מחפשת יצירה סטרילית או מאופקת. אני רוצה שהדברים יהיו רוחשים על הבמה״.    עבורה תנועה תמיד היתה אמצעי לספר דרכו סיפור, מה שקורה גם במסגרת הפרויקט לילדים שהיא רצה איתו כבר כעשר שנים עם שותפתה עילאיה שליט - ״בוגי ווגי״. ״בגלל שהגוף הוא מכנה שמשותף לכולנו, התנועה היא מבחינתי היכולת לספר דרך הגוף סיפורים. היא גם קונקרטית וגם מטאפורית באותה המידה, ויש בזה משהו שאותי מעניין ומלהיב כל פעם מחדש״.