גל ממליה הוא מעצב גרפי במקצועו, ומוכר בעיקר הודות לבלוג האוכל ״פתיתים״, שהוא כנראה בלוג האוכל הכי פחות סטנדרטי במחוזותינו. ״אני שולח זרועות לכל דבר שמעניין אותי, ואם זה תופס אותי – אני מתעמק״, הוא אומר. ״וכמו כל דבר שאני עושה – גם הבלוג קרה במקרה לפני 13 שנה״.
בהיותו עצמאי והבוס של עצמו הוא נהנה מהעובדה שהוא יכול לבחור ולהתמקד בכל תוכן שמעניין אותו, גם (ובעיקר) אם מדובר בנושאים שבשוליים. ״אני לא אדע לתת את הסחורה למי שמחפש מתכונים לקציצות או עוגות דבש. אני אוהב את השוליים של הדברים, את החקר, את הטריטוריה. יש לי את הלו״ז שלי, הקצב שלי, ההומור שלי וגם את הקהל שלי – שמורכב ברובו מאנשים סקרנים שדומים לי באיזשהו מובן״.

אחד הנושאים שהפכו לכזה שהוא מתמחה בהם הוא יפן, בדגש על אוכל יפני, אבל לא רק. ״לפני כמעט 15 שנה נסענו קבוצה של ארבעה חברים לראשונה ליפן, והתאהבתי. בהמשך למדתי את השפה והבנתי שאני כנראה הייתי יפני כל הזמן ולא ידעתי מזה. התחלתי להתעמק בכל מיני פילוסופיות של עיצוב, של תפיסה מרחבית ושל האוכל היפני, בדגש על אומאמי״.

אם אומאמי הוא מונח שעוד נשמע סינית (או יפנית!) עבורכם, נספר שמדובר בטעם שמתקבל כש״מצליבים חומצות אמינו והן מגרות את הלשון. הן גורמות לנו לרצות עוד מהטעם הזה ומעצימות טעמים אחרים. הוא נמצא באופן טבעי במזונות כמו עגבניות, תרד, חצילים, פטריות, בשר, גבינה ודגים (וגם בחלב אם). והוא מתפרץ ככל שאנחנו ׳מתעללים׳ יותר בחומר הגלם, והפריצה הגדולה ביותר שלו קורית בהתססה״.
כמו בהרבה נושאים אחרים, גם את נושא ההתססה המורכב לקח ממליה ופישט אותו לקוראים ולעוקבים שלו, באמצעות מדריך מאויר שיצר באמצעות בינה מלאכותית. עם עבר כאנימטור ומעצב משחקים יש לו ארגז כלים משמעותי שבו הוא יכול להשתמש גם כשהנושא הוא אוכל. אה, ולמרות שהוא לא מתפרנס מהבלוג – הוא מצא דרך מאוד מקורית גם להרוויח ממנו קצת (תאלצו להקשיב כדי לגלות מהי).