איריס נשר היא אמנית רב־תחומית, עוד מאז שאף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אי שם בשנות ה־80 למדה צילום בניו יורק, וכבר בשנה השנייה ללימודים החלה לקחת קורסים בפיסול. משם התגלגלה לעבודה של כ־15 שנים בצילום ובפיסול במקביל, כשהיא מציגה תערוכות ברחבי ארצות הברית – לרוב כאלה שהתמקדו רק באחד משני המדיומים.
כשחזרה ארצה החליטה להתמקד בצילום ועם הזמן גם בווידיאו, מה שהוביל אותה מתוך צורך פרקטי לקריירה חדשה כאמנית קרמיקה. ״בפרויקטי הצילום המבויימים שלי הייתי בונה את הסטים בעצמי״, היא מספרת. ״באחד מהם היה לי ויז׳ן של שולחן אוכל גדול עם צלחות. בגלל שלא הצלחתי למצוא את הצלחות שרציתי בדיוק, ובגלל הרקע שלי בפיסול, אמרתי לעצמי שאעשה את הכלים בעצמי״. זה היה ראשיתו של תהליך שהתקיים בסיוע של בית בנימיני, ובסופו של דבר ארך שנה. במהלך אותה השנה הבינה נשר שהיא רוצה לעבוד דווקא עם פורצלן, ובמקביל התאהבה בתהליך – מה שהוביל אותה בהמשך לפתוח סטודיו משלה עם כל מה שנחוץ ליצירת אמנות בקרמיקה.
בשנה שעברה אף הציגה סדרה של כדים שבורים ותפורים ביד בביאנלה השנייה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, אוביקטים שאינם שימושיים שנוצרו בעקבות שבר אישי שעברה, אבל עם הזמן התאחדו לכדי השבר שכולנו עברנו כחברה במהלך השנה שקדמה לה (Little did we know). 
במקביל לעבודה שלה בקרמיקה היא הציגה במוזיאון הרצליה בשנת 2019 עבודת וידיאו שבה מתועד ארי, בנה שנהרג בתאונת דרכים שנה קודם, כשהוא ישן במוזיאונים – מגיל 5 ועד גיל 17. ״כבר תוך כדי הילדות של ארי, כשהוא גדל, הרגשתי שזו סוג של פרידה. הוא אף פעם לא יהיה בן 5 או בן 10 שוב. אנחנו כל הזמן נפרדים ממשהו וממישהו וממי שאנחנו, אבל עם ילדים זה מאוד בולט. ההחלטה להציג את הפרויקט כעבודת וידיאו כרונולוגית עבדה מאוד נכון״.  
החלק האהוב עליה בעבודה הוא שיתופי פעולה עם אמנים מסוגים שונים, כל פעם מתחום אחר – בעבר אלה היו אנשי ונשות במה, בהמשך אנשים מעולם האוכל, כולל הפרויקט האחרון שלה בשיתוף השפית שיראל ברגר. ואם רק ניתן לה את האפשרות, היא היתה שמחה שמישהי מאוד מסוימת תשב על כסא עץ בסטודיו שלה מדי בוקר – אתם אולי (קצת) תופתעו לגלות במי מדובר.