אורי גרשוני מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב בתערוכת היחיד ״אין מקום אחד״, צילומים שצילם במהלך השנים האחרונות, כאלה שיש בהם, כמו בהרבה עבודות מהשנים האחרונות, להגדרתו, ״דוק של עצב״. את הדימויים צילם גרשוני בשני מקומות, שונים מאוד אחד מהשני: הראשון, האזור שבו נמצא בית משפחתו בהרצליה, שם בילה כילד במטעים ובפרדסים זמן רב; והשני הוא במיורקה שבספרד – שם הוא חי בשנים האחרונות עם בן זוגו ובנם.

את ההיסטוריה המשפחתית של גרשוני נדמה שאין צורך להציג, ובכל זאת היא רלוונטית גם לתערוכה הנוכחית: אביו היה משה גרשוני, אחד האמנים המשפיעים והמוערכים בהיסטוריה של האמנות המקומית, ואמו היתה ביאנקה אשל גרשוני, אמנית ופסלת גם היא. ״אבי נכנס בעל כורחו לעסק של חקלאות בגיל 18, אחרי שסבי נהרג בתאונת דרכים״, הוא מספר.

״במשך שנים הוא היה חקלאי במקביל לעיסוק שלו באמנות, גם אחרי שכבר היה אמן פעיל ומוכר. כל זכרונות הילדות שלי נטועים במקום הזה. אחרי שהוריי נפטרו והפוזיציה שלי בעולם כבר לא היתה רק ׳הבן של׳, חזרתי למטעים האלה, שבהם גם פוזר האפר של אבי לאחר מותו״.

כשחזר גרשוני על מנת לצלם את האדמה שבינתיים הפכה נטושה, הוא מצא את עצמו נמשך דווקא לתנועת המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים משדה התעופה הפרטי שצמוד לחלקה החקלאית. ״הציר הוורטיקלי בין השמיים לארץ הפך להיות משמעותי, המקום של הלמעלה מול המקום של הלמטה ומה כל אחד מייצג״.  

אחרי מות הוריו הרגיש גם שמשהו משתנה במציאות שלו, והבין שהעניין דורש שינוי גם בתוכו. המעבר למיורקה הפך אותו, לדבריו, גם לנטול קונטקסט ונטול שורשים – עניין שיש בו קשיים וחסרים אבל גם הרבה יתרונות. ״יש משהו מאוד משחרר באפשרות להיוולד מחדש, לנתק קונבציות ותוויות. במקביל, השבילים שהכרת כל כך טוב כבר לא מסומנים וצריך לסמן אותם מחדש, וזה מאמץ״.

אבל אותו שינוי גרם לו אולי גם להפסיק להתבייש בהיותו רומנטיקן (וגם ללמוד פלמנקו!). ״בשנים הקודמות פחדתי להודות שאני רומנטיקן. במציאות המדברית הישראלית הרגשתי שככזה אתה יכול רק להינמס בשמש. היום אני כבר לא מתבייש בזה״.