לילך שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית, מרצה ועוד לא מעט דברים. היא החלה בלימודי עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון שבמהלכם עברה ללימודי עיצוב פנים; ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני באדריכלות בניו יורק. ״באמצע התואר השני התעוררתי לבוקר של ה־11 בספטמבר״, היא מספרת, ״היה בדבר הזה משהו שחיסל הכל. זה היה אירוע כל כך קשה לצפייה ולהבנה ומאותו יום היה לי ברור שאני לא אעשה לעולם שום דבר שהוא קבוע; שיש משהו בזמניות ששם אני צריכה לפעול. לכן כל העבודות שלי תמיד מתפרקות בסוף״.

אחד הפרויקטים האחרונים שהיתה עסוקה בהם הוא גינה סימפונית בגרמניה – גינה עצומה שמרושתת כולה מתחת לאדמה בקילומטרים של כבלים שמהם יוצאים חיישנים ורמקולים אל צמחיה משתנה. הקהל שמטייל בה מפעיל אותה ומנהל איתה אינטראקציה, והיא מושפעת גם ממזג האוויר, רוחות, קרינה ועוד. עוד בין הפרויקטים המשמעותיים שעשתה אפשר למצוא את ״ספריית ירושלים״ בטוקיו – מיפוי של ירושלים על בסיס שדה של מוטות עדינים ומדיה דיגיטלית; תערוכת סאונד במוזיאון העיצוב חולון, וטיול רגלי בתל אביב שמקביל באמצעות סאונד ומדיה לטיול רגלי בברלין.

היתה גם תקופה שעיצבה בנקים, דירות וחנויות, אבל בשנים האחרונות היא עסוקה בעיקר בעיצוב תערוכות מוזיאליות, בין השאר את התערוכה של ג׳קומטי שהשיקה את ביתן אייל עופר (הלנה רובינשטיין) המחודש של מוזיאון תל אביב בקיץ האחרון. ״כשאני נכנסת לעיצוב תערוכה זה בדרך כלל יהיה לא כשפשוט צריך לתלות תמונות, אלא כשצריך לספר סיפור מורכב ולייעל את המרחב לטובת הדברים. ההסתכלות שלי על עיצוב תערוכה היא מהמקום של התנועה שלנו בחלל – איך אנחנו נעים בפנים, מתי אנחנו עוצרים. זו עבודה שקטה לחלוטין ומחוסרת אגו״.

שטיאט אמנם לא מחשיבה את עצמה כאמנית, אבל אם היינו שמים אותה על אי בודד היא היתה מסתפקת בטוש שחור וחתיכת נייר. בהוויתה כמחנכת, היא חושבת שבתקופה כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, סטודנטים לא יכולים להיות יותר מנותקים, ומקווה שהעבודות שנראה בשנים הקרובות בפרויקטי הגמר יהיו פחות אישיות ויסתכלו יותר החוצה, אל העולם, החברה והקהילה.