רועי אופנהיים הוא מוזיקאי, מנצח, מייסד, שותף והמנהל האמנותי של תזמורת המהפכה – מודל ש״נראה כמו תזמורת אבל חושב כמו הרכב רוק״. התזמורת, שבראשה הוא עומד יחד עם זוהר שרון, לא מבצעת רפרטואר קבוע אלא עובדת כאנסמבל שיוצר את המוזיקה שהוא מנגן, כמעט תמיד בשילוב אמנויות אחרות. ״אנחנו עסוקים במעשה האמנות ולא ביצירה״, הוא מספר. ״זה תהליך, חיפוש. המופע הראשון שלנו הוא תמיד עדיין חזרה גנרלית (אבל כזו שנעשית מול 1,500 איש באופרה הישראלית)״.

לתזמורת הוא מתייחס כ״בת הבכורה״ שלו ושל שרון, שהכירו כשני סטודנטים בירושלים. ״לא גדלנו בעולם הקלאסי ולא ראינו את עצמנו כמוזיקאים מהרגע הראשון. התנהלנו מפרויקט לפרויקט, ולאט לאט הילדה הזו גדלה ונצמדה אלינו, והיום אנחנו מזוהים איתה״. על היצירה האחרונה שלהם, ״הבשורה על פי מונטי פייתון״, הם עובדים, כמו על יצירות קודמות – כבר שנים רבות.

״מונטי פייתון לא שרים, הם עושים טרור קומי. הם אף פעם לא מגיעים לפאנץ׳, וזו חוויה מאוד מוזרה שאינה קונצרטנטית ללמוד את התחביר הקומי ולנסות להפוך אותו למשהו בימתי. מצד אחד יש בזה אבסורד ונונסנס, מצד שני – זו טיפשות של אנשים חכמים. בכל דבר מטומטם שהם עשו היתה מחשבה״. 

המופע הנוכחי הגיע אחרי סדרה של מופעים קודמים שמבוססים על עיקרון דומה – לקחת יצירה שאיננה מוזיקלית ולהפוך אותה למוזיקלית. ברזומה שלהם עיבוד בימתי ומוזיקלי לתרנגולים, הגשש החיוור, יוסי בנאי, סיפורים של אתגר קרת ועוד.

״אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו עם ויז׳ואל. אנשים לא מאזינים יותר למוזיקה, הם במאים חובבים. בגלל שיש לנו צורך פסיכולוגי ליצור סיפור וגם כי הקולנוע ניצח את כל האמנויות האחרות – כשאנחנו שומעים תזמורת, אנחנו משלימים בראש את הסרט. אנחנו מאפשרים לקהל לראות מסך, אבל אצלנו המסך יתנהג כמו כלי נגינה והעריכה תהיה מוזיקלית ולא נרטיבית. בסופו של דבר אנחנו יזמים בתחום התרבות. היתרון של זה הוא שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים; החסרון הוא שמדובר בדרך חתחתים״.