גלית ליס היא כוריאוגרפית, מורה, מייסדת ומנהלת אמנותית של בית הספר למחול ״גילה״, שמה שמאפיין אותו הוא שהוא מורכב מנשים מבוגרות, רובן ללא רקע מקצועי במחול. הרקדנית הצעירה ביותר היום בבית הספר היא בת 55 והמבוגרת ביותר – בת 88.
משפט אחד שאחיה שנפטר לפני 15 שנה אמר לה לפני מותו שינה את הדרך שבה היא מסתכלת על העולם, מה שגרם לה לרצות לעסוק בשאלה מה זה נקרא לחיות. ״מהר מאוד הבנתי שהגוף שמעניין אותי הוא הגוף הבוגר״, היא מספרת. ״התאהבתי באסתטיקה של הגוף הזה, בהיסטוריה שלו, בסיפורים שהוא מביא איתו. הרגשתי ששם נמצאות השאלות״.
המופע הראשון שהעלתה במסגרת זו התקיים בשנת 2008, ועם הזמן היא פיתחה שפת תנועה מתודולוגית, שבאמצעותה היא עובדת כבר 15 שנים. במהלך השנים האלו השתנתה התפיסה שלה לגבי זיקנה; וגם התפיסה של שדה המחול הולכת ומתקדמת לכיוון חיובי. אבל על התפיסה של החברה כולה יש עוד לדבריה הרבה מה לעבוד: ״עבורי זיקנה היא לא מילה טעונה; החברה הפכה אותה לטעונה. רק בזיקנה רואים באופן כמעט גרפי מה עבר על אותו איש או אותה אישה. בפן החברתי יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות״.
היום רוקדות בבית הספר שלה כ־160 נשים מכל הארץ, ובמהלך השנים היא עבדה עם הרבה יותר. הרבה מהנשים האלה, וגם כאלה שמגיעות רק לצפות במופעים, חולקות איתה את העובדה שהמקום משנה עבורן את החיים. לרגל ציון 15 שנות פעילות בתחום המחול היא הזמינה שלושה כוריאוגרפים קולגות – ענת גרגוריו, גלעד ירושלמי ועירד בן גל – ליצור עבודות עם נשות בית הספר, בתקווה ששיתוף הפעולה יפתח את הראש גם לקהלים נוספים.

*

בשלב התודות בפודקאסט נשכחו שני אנשים שגלית ביקשה לציין כאן: תודה ענקית לאורית גרוס היקרה, שותפה שלי ליצירות ולדרך בשנים האחרונות (GO, כחולות); ולנעה דר הנפלאה, שעוטפת את היצירות בעיניים טובות ומנהלת הצגה.