טל קנטור היא יוצרת, אנימטורית, תסריטאית, במאית – זוכת פרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר והיתה מועמדת לאוסקר(!) בקטגוריית סרט אנימציה קצר – כל אלה על סרטה ״מכתב לחזיר״. על הסרט היא עבדה במשך חמש שנים, אבל הרעיון עלה אצלה עוד הרבה קודם, לפני כמעט 20 שנה, אחרי מפגש בבית הספר עם ניצול שואה שהקריא מכתב שקרא לחזיר שהציל את חייו.
למרות שמדובר בסרט שיש בו אלמנטים מאוד לוקאליים כמו צפירה או חולצות לבנות של יום הזיכרון, קנטור מספרת שהיה לה חשוב לכוון אותו קודם כל לערוץ אישי שהוא אוניברסלי, כזה שמתייחס לזיכרון ולטראומה בצורה מספיק מופשטת כדי שייגע בבני אדם בכל העולם. ״הסרט עוסק בפעם בין־דורי, בירושה, במטען שאנחנו סוחבים איתנו ובשאלות מה אנחנו עושים איתו. השאלה מה אנחנו זוכרים ואיך אנחנו זוכרים היא שאלה אוניברסלית״.
את הסרט יצרה בטכניקה מעורבת שמצריכה מספר שלבים. ״הוא מערב עבודה עם שחקנים (וחיות!) בלייב אקשן, אנימציה ממוחשבת וידנית. הפקה של סרט אנימציה רב שכבתי היא תהליך מאוד אישי שדורש הון זמן והמון תשומת לב. כדי להגיע למינימליזם צריך דיוק, חשיבה על החסרה ותהליך של בחירה ומיקוד״.
את דרכה המקצועית החלה דווקא באמנות פלסטית, ורק אחרי הלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, כשנחשפה לעולם האנימציה הבינלאומי, הוא פתח עבורה השראה מטורפת. ״אמרתי לעצמי וואו, יש מצב שאני במקום הנכון״. על אנימציה בישראל היא אומרת: ״בגלל האקלים שבו אנחנו חיים יוצאות פה יצירות עם רובד סיפורי עמוק, בין אם זה בבין־אישי או בפוליטי. ליוצרים פה יש דברים עמוקים להגיד, דברים בעלי משקל״.
עם השנים היא למדה להבין (לא תמיד לקבל, אבל להבין) שהיא כנראה יוצרת של בישול איטי, למרות שלפעמים היתה שמחה שתהליכים היו מהירים יותר. בימים אלה יש לה כמה עניינים בתהליכים של השרייה והנבטה, שסביר להניח שנשמע עליהם כשיבשילו.