מיכל סממה היא כוריאוגרפית ורקדנית שנעה על הציר שבין מחול, תיאטרון ואמנות, אבל לא ממהרת להגדיר בדיוק איפה על הציר היא נמצאת. היא גדלה כילדה בעולם המחול ובהמשך למדה מחול, כולל תואר שני בשיקגו, וגם תיאטרון וכתיבה – מה שפתח עבורה את הגבולות והעלה את שאלת המדיום של הגוף.
״העבודה שלי נעשית עם הגוף החי ועם כל מה שאפשר להשיג ממנו״, היא מסבירה. ״אני מנסה לקחת את החוויה של הגוף החי שכל הזמן מעובדת בצורות שונות״.
במהלך השנים יצרה ורקדה ביצירות רבות – שלה ושל כוריאוגרפים.ות אחרים.ות. ביצירות האחרונות שלה, ביניהן זו שתעלה בקרוב בבכורה בפסטיבל תל אביב דאנס במרכז סוזן דלל, היא לא רוקדת בעצמה. ״אני אוהבת להופיע, אבל הבחירה שלי כרגע היא להיות בחוץ כדי שהעבודה תהיה מה שאני רוצה שהיא תהיה״.
היצירה, ״קבוצת״, כוללת שישה רקדנים.ות והיא מגדירה אותה כ״זרם תודעה עם הרבה טקסטים ושירים״. במסגרת היצירה היא חוזרת אחורה לילדותה בקיבוץ – מהלך שלדבריה איננו קל עבודה, אפילו מפריע לה, אבל היא אוהבת ללכת עם ההתנגדות הזו. 
״העבודה היא תהליך של היזכרות ושל תרגילים פיזיים ומחשבתיים; אנחנו כמו נכנסים בה לתוך תעלה שבה אנחנו חיים איזה רגע אחר – גם פיזי וגם טקסטואלי. ברמה הפיזית יש משימה לקבוצה – לא להיפרד. אנחנו עובדים יחד כסוג של רשת גוף״.
כמי שזחלה בעירום על החיבור בין הרצפה לקיר, והזמינה קהל לבופה פתוח במסגרת מופעים, היא אומרת ״אני פחות רוצה לייצר עבודות השתתפויות שמבקשות מהקהל לעשות דברים. אני באה לתת משהו בנדיבות, אבל אני לאו דווקא באה להרגיע אותך״.