אבי לובין מציין בימים אלה שנה בתפקידו כאוצר הראשי של המשכן לאמנות עין חרוד. מאחוריו שנים רבות של אוצרות במסגרות שונות – ביניהן הביתן הישראלי בוונציה בשנת 2019 שבו הציגה איה בן רון את פרויקט ״בית חולים שדה״;  הגלריה של המדרשה בירקון 19; והתערוכה ״בית ספר לאמנות״ בביתן הלנה רובינשטיין שבו הפך את חלל הכניסה לקפיטריה פעילה (שהגישה קפה בחינם!) וקיים פגישות עם מבקרים כשהם תלויים באוויר (נשבעים).
בעתיד היותר רחוק יש לו ברזומה קריירה ענפה כמשפטן, כולל תואר שני במשפטים, התמחות בבית המשפט העליון וספר ומאמרים שכתב בתחום. את הכניסה שלו לשדה האמנות הוא עשה בתחילה מפוזיציה חיצונית, כשהחל לכתוב טקסטים לתערוכות וספרים עבור אמנים.ות שהכיר הודות ליחסי חברות אישיים, ולבן זוגו האמן תומר ספיר.
״עוד לפני שנכנסתי לתפקיד במשכן בעין חרוד עסקתי במשך שנים בשאלה של התפקיד האזרחי של מוזיאונים ואוצרים״, הוא מספר. ״בעיני התפקיד הוא כפול: יש בו גם מקום לעסוק בריפוי ובנשימה וגם מקום ביקורתי ומאתגר שמותח את הגבול. איך מוזיאון יכול להמשיך להיות מאתגר ולא מתפשר, ועם זאת מזמין ופתוח?״.
כיום, כאוצר של מוזיאון, הוא נמצא בעמדה שבה הוא יכול לבדוק את השאלות האלה בשטח. ״עניין קריטי שהכניסו למוזיאון גליה בר־אור, ששימשה כאוצרת הראשית שלו במשך שלושה עשורים, ואחריה יניב שפירא – הוא לשמור עליו כמקום דומיננטי ומרכזי בשדה המקומי, אבל גם ככזה שיש לו אפשרות לקחת סיכונים״. 
בתערוכת הקבע החדשה ״עבודה, מלאכה, פעולה״, הוא בחר להציג עבודות של אמנים קאנוניים לצד כאלה מזרמים פחות פופולריים, מה שמאפשר לדבריו ״להסתכל אחרת גם על תולדות האמנות הישראלית וגם על החברה הישראלית״.