נטע יושבת בביתה, מדליקה מצלמה בלי תכנון מוקדם, ופותחת את אחד הפרקים הכי גולמיים והכי אמיתיים שלה. אחרי שהתלבטה ימים שלמים האם לשתף את הפרק הקודם – זה שבו דיברה על חוויות משנות תודעה – היא מחליטה לעשות את הדבר הכי נכון עבורה: להביא את עצמה, ללא סינון, ללא התנצלות.

במהלך הפרק, נטע מסבירה למה לא לשמור על רעיונות בפנים, למה לא להיות "קנאית לפרטיות", ולמה כל שיפוטיות היא בעצם פחד מתחפש. היא מדברת על כך שהעולם עומד בפני שינוי דרמטי – הבינה המלאכותית הולכת לשנות את שוק העבודה, החינוך והפוליטיקה, ומי שישרוד את המהפכה הזו הם לא החכמים ביותר או העשירים ביותר, אלא אלה שמחוברים לעצמם.

נטע חולקת את השיחה שלה עם חברה שאמרה לה שלא כדאי לה לשתף את הפרק הקודם, ומסבירה למה היא בחרה בדיוק להפך – כי השיתוף הוא לא המלצה, אלא פתיחת תודעה. היא מדגישה שכל אחד צריך למצוא את הצבע שלו, לא לצבוע את עצמו בצבע של אחרים, ושהדרך היחידה לעזור לעולם היא להיות עצמך ללא פשרות.

בדרך, היא נוגעת בנושאים כמו למה בתי ספר בנויים כמו מפעלים, למה שרים לא צריכים להיבחר ככה, ולמה החיים שלנו הם בדיוק מה שאנחנו מוכנים לסבול. היא קוראת למאזינים לשייף את החיבור העצמי, לא לחכות למחר, ולהפסיק לפחד ממה שאחרים יחשבו – כי מי שמאמין, לא מפחד.

פרק שמזעזע, מעורר, ומזמין אותך לחשוב מחדש על כל מה שחשבת שידעת.