הילה כהן שניידרמן היא אוצרת, שעד לא מזמן שימשה כאוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים (על החלל של מוזיאון בת ים היא מספרת שהוא יצר בה מפנה רוחני, לא פחות). היום, כאוצרת עצמאית, היא אמונה על הגלריה החיה החדשה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (שפועלת על בסיס עונתי בשיתוף עם בתי הספר סם שפיגל וניסן נתיב).
אחרי שנים כאוצרת מוסדית היא מספרת שהגלריה מעניקה לה ״הזדמנות לחשוב מחדש על מה זו גלריה ומה זו תערוכה, על להכניס חיים לתוך גלריה שזה כמעט פרדוקס״. בתערוכה הנוכחית מציגות בה במשותף רומי בן יוסף ואחינועם מנדלסון (״אני עובדת עם אמנים ולא עם אמנות״) סביבה אמנותית שהיא חלק מהחיים. ״מי שיצפה לתערוכה ירגיש דיסאוריינטציה״, היא אומרת.
לאתגר את הרעיונות המקובלים בעולם האמנות היא פרקטיקה שמלווה אותה מתחילת דרכה כאוצרת של גלריה החללית - שאליה נכנסה עוד לפני שבכלל ידעה שהמילה ״אוצרות״ קיימת. בהמשך אצרה במוזיאון פתח תקווה, שם גם הציגה את התערוכה שלדבריה היתה הכשלון הכי גדול שלה, אבל גם זו שהכי מייצגת אותה. ״אני חושבת שכשלונות הם קריטיים. כל עוד אנחנו לא בחדר ניתוח אנחנו צריכים לנסות, לבדוק, להכשל״. במסגרת אותה התערוכה היא ניסתה לייצר מערכת יחסים בין 11 אמנים.ות, וחלק מהמודלים הבלתי־היררכיים שניסתה לייצר באמצעותה משפיעים, לדבריה, עד היום בתוך שדה האמנות.  
לשאלה מיהו הקהל שלה היא אומרת ״הקהל שלי הוא מצד אחד כל קהל, אבל זה כפוף למי שמחפש חוויה אינטימית עם אמנות״.  במסגרת החוויה האינטימית היא חושבת שאולי, חללים מוזיאליים הם כאלה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשהות בהם בלי להבין הכל, להאט את האופן שבו אנחנו מסתכלים על דברים, ולאזן את התסכול שאנחנו מרגישים אם אנחנו לא מבינים.