יובל שאול הוא אמן שמספר על עצמו שהוא ״לא צייר ולא פסל, אלא עושה מה שצריך, על פי מה שהדימוי דורש. אני משוטט לי בעולם וגם בעולם הפנימי שלי״. עוד כילד הוא היה אוסף ומלקט דברים, משלים חוסרים למשהו ש״צריך לקרות״. אחרי שהשתחרר מהצבא טס לפריז ונתקל לראשונה בעולם אמנות. כשחזר ארצה נרשם ללימודים במכון אבני ומשם התגלגל לסטודיו של ישראל הירשברג.
במהלך השנים עסק בנושאים שונים וכל תהליך אצלו לוקח זמן. ״העבודה לא נגמרת ברגע שעשית אותה. היא צריכה לצאת החוצה, צריך לקרות איתה משהו. המקום של אמנות הוא לא בסטודיו, כל עבודה היא שגרירה קטנה״.
אמנות מבחינתו היא חיפוש והוא מוצא את עצמו מחפש כל הזמן. אחד החיפושים האלה הביא אותו גם לציור מופשט. ״אנחנו חיים בתקופה שהחוש שאנחנו משתמשים בו הוא חוש הראייה, שהתחדד בשנים האחרונות בגלל טכנולוגיה. לעשות אמנות זה לזקק מתוך הדברים דימוי שהוא מופשט, שיש לו את השפה שלו שהיא מובנית״.
הוא עובד במדיות שונות, ומלבד העבודה האמנותית פר סה הוא גם מנהל, לדבריו, מערכת מורכבת ומוצא פתרונות – לפעמים גם בדמות של להגיע לאנשים הנכונים. ״כשאתה חי בעולם שאין בו בעיות אלא רק פתרונות, כמעט תמיד אפשר לעשות הכל, גם אם הוא עולה המון כסף.
״אני חושב שאמנות בסוף היא מוצר – אחד עושה נעליים, אחד עושה בתים ואחד עושה אמנות. זו עשייה שצריכה להיות מדויקת ואתה צריך להיות רציונלי בקבלת ההחלטות שלך. האמנות היא התעשייה של החלום ושברו. הכי חשוב לי זה שאנשים יגיבו לעבודה שלי. הכי מעליב זו אדישות״.