יערה רבינוביץ היא אדריכלית, אמנית, מעצבת ובשנה האחרונה גם מפונה – אחרי שחייתה על הקו בין הסטודיו שלה בקיבוץ עמיר שבצפון למרכז הארץ. את התואר הראשון באדריכלות סיימה בבצלאל, ואחריו עבדה בתחום במשך שנתיים (״הבנתי שזה לא בשבילי, הייתי צריכה חומר להתלכלך בו ושמחת חיים לקום לעבודה״). את התואר השני בקרמיקה וזכוכית נסעה לעשות בקופנהגן אחרי שהתאהבה בסקנדינביה במהלך חילופי סטודנטים בתואר הראשון.

כששבה ארצה פתחה את סטודיו הקרמיקה העצמאי הראשון שלה בקרית המלאכה, ובמקביל עבדה בהייטק בעיצוב אתרים. במהלך הסגר השני של הקורונה הגיעה לראשונה להתארח בצפון, שם היא הרגישה ״בית, מהרגע הראשון״. השפה שלה, מבחינתה, מתחילה תמיד בנקודת המוצא שהיא הצלחת: ״היא אבן הבניין שלי לכל יצירה שמתפתחת. העיגול הוא אינסופי, כל הצורות שלי מתבססות על עיגול וקו – גם אם אלה בסוף עבודות קיר או גופי תאורה״.

בשנה האחרונה המשיכה לעבוד בצפון, כשכל פעם היתה עולה לכמה ימים ספורים. ״לא הצלחתי לוותר על הסטודיו בצפון. עשיתי גיחות מבית הוריי ברחובות, כדי לתת גז ולתת עבודה. זה שינה את כל הגישה שלי. לא הייתי מפתחת שם רעיון, אלא באה עם הרעיון ועל כל יום שהיה לי לעבוד בפול טורבו אומרת תודה״.

תוך כדי הנסיעות הלוך ושוב הספיקה לעשות לא מעט – להציג תערוכת יחיד בבית בנימיני (שנפתחה לפני פרוץ המלחמה וננעלה אחריה), להשתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה בית האדריכל, לקחת חלק ולהציג ברזידנסי של יפו העתיקה ואיגוד האמנים הפלסטיים, להשתתף בפרויקט של צבע טרי וטולמנ׳ס וליצור פרויקט מיוחד עבור יריד צבע טרי יחד עם סאמר שאער, אמן בזלת שעובד בסמוך אליה בקיבוץ – שבאמצעותו גם נחשפה לעבודה בבזלת שהיום מרתקת אותה במיוחד.

עם הפסקת האש היא מקווה שתוכל לחזור ולעבוד באופן רציף בסטודיו, ולהבין איך היא מוצאת את האיזון שלה. גם אנחנו.

לקריאה נוספת:
התואר השני בקופנהגן: יערה רבינוביץ מספרת סיפור באמצעות אדריכלות וזכוכית, על התנועה המתמדת שלי בחיפוש אחר בית
מערום בבית בנימיני: הפרשנות של יערה רבינוביץ לצלחת, שבה היא רואה סמל לבסיס, לדרך, לעתיד