משה רואס הוא אמן שמסיים שנה עמוסה מאוד של עשייה, שכללה בין השאר השתתפות בתכנית הרזידנסי בארטפורט, תערוכת יחיד במוזיאון וילפריד ישראל, תערוכה משותפת עם אן סימין שטרית בגלריה בצלאל והשקת פסל חוצות בפארק המדרון במסגרת ״אבץ״ של עיריית תל־אביב-יפו.

רואס החל את דרכו בלימודי עיצוב טקסטיל בשנקר וכבר אז הבין ש״משהו לא בדיוק מתיישב לי עם ההגדרה של מעצב. ישבתי עם אמא שלי לשיחה ואמרתי לה ׳תקשיבי, אני אמן׳. אז גם התחילה התנועה שבמסגרתה אני מנסה כל הזמן לדייק מה מעניין אותי וכל הזמן לומד דברים נוספים״.

בשנים שעברו מאז הוא סיים את התכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה ובנוסף למד צורפות, רסטורציה וזכוכית. בתערוכת היחיד האחרונה שלו במוזיאון וילפריד הוא מרגיש שהצליח להשתמש ב״כל המניפה של החומרים ושל המחשבות שלי בתוך פיסול. היתה בתערוכה התייחסות לאוסף של המוזיאון, שממנו התחיל הפרויקט, מה שקשור לפרקטיקה שלי שעסוקה בחומר, בגלגולים שהוא עובר, בשאלות של איזון, של פיתוי ומשיכה אל מול סכנה״.

הוא חושב שאמנות צריכה לפגוע בנו ולגעת בנו. ״כשאני רואה אמנות טובה אני מיד מרגיש אותה בגוף. זו חוויה שבמסגרתה אני פוגש צורה שיש לה תדר מסוים, שמפעיל אותך וגורם לך לחשוב או להרגיש. אותה החוויה הרגשית מתפרקת אחר כך גם לאינטלקטואל״.

זה גם מה שהוא מקווה שהצופים בעבודות שלו ירגישו, גם אלה שיצפו ב״לונה״, פסל החוצות החדש שלו שמורכב משלושה ירחים. ״בכל פעם שהפסל פוגש את המציאות יש חוויה אחרת, זה הקסם של פיסול עירוני. הוא שונה מהעבודה האינטימית שקורית בסטודיו, כשאתה נמצא במערכת יחסים עם החומר ומשם נובעים הדברים״.