דלית מתתיהו היא אוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות – תפקיד שבו היא מכהנת מאז 2018 (את דרכה במוזיאון החלה לפני למעלה מ־20 שנה). אחד מתפקידיה הוא אוצרות התצוגה של אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, שלאחרונה הושקה הפעימה השלישית שלה תחת השם ״עצב דלוק״ (במסגרת כותרת העל ״דמיון חומרי״).

״ככל שחולף הזמן, עם התחלופות של התצוגה והשהייה במחסנים, אני מרגישה את האוסף באופן הרבה יותר אינטימי״, היא אומרת. ״זה ארכיון עצום שמכסה למעלה מ־90 שנה של איסוף של עדות חומרים של העשייה בישראל, שנאספה במוזיאון תל אביב, ויש כל כך הרבה מרכיבים שנכנסים לשיקולי התצוגה. 

״מבחינתי תערוכת אוסף צריכה לייצר עמדה אוצרותית, לשקף מחשבה לגבי מה שנעשה במקום הזה ומהם השינויים שחלו בו. היא צריכה לספר דבר מה על המקום, ושהוא ינבע מתוך העבודות ומתוך השיטוט ביניהן״.

החשיבה שמלווה אותה באוצרות תערוכות האוסף (ובכלל) היא שאמנות פלסטית היא מדיום שהוא מרחבי, ואין מחויבות להטיל עליו את התפיסה הכרונולוגית־ליניארית שלרוב מאפיינת תצוגות של אוספים. ״אנחנו חיים בתקופה של האצה. האופן שבו אנחנו חווים את העולם הוא תמיד סימולטני, המציאות היא כאוטית ושום דבר לא קבוע. הכל רועד. לכן, מפתיחת התערוכה הראשונה של האוסף הכוונה היתה לעשות כמה שיותר חילופים״.

עוד תפיסה שמלווה אותה מזה שנים היא היחסים שבין האוביקט האמנותי לפואטיקה ולמילה הכתובה. בתערוכה הנוכחית, השם, ״עצב דלוק״, מגיע משיר של שבא סלהוב.

״זה שיר שמלווה אותי הרבה שנים, וקיימים בו כל הממדים שהתנפצו, הגשימו את הממד האפוקליפטי שלהם. באמצעותו אני מנסה להגיד שלאמנות צריך להגיע בעצבים חשופים. על מנת לשרוד, אנחנו מכסים ומבודדים את העצבים החשופים שלנו, ויש גבול עד כמה אפשר לעשות את זה. אמנות היא לא אסקפיזם – אלא עוד דרך להיות בעולם״.