דנה רוטנברג היא רקדנית, כוריאוגרפית, אוצרת, מנהלת אמנותית ועוד, או כמו שהיא מגדירה את עצמה בתקופה האחרונה - ״ממציאנית״. ״זה מה שאני אוהבת, להמציא יש מאין. זה קורה לאו דווקא במחול, אני לא מגבילה את עצמי״.
השורשים שלה הם בעולם המחול, בשנים של ״החזקה הדוקה״ שממנה, לדבריה, ברחה אל הראש. ״בממציאנות יש איזו נתינת אמון בקהל, במה שיקרה. הרצון שלי הוא לפרק את הדרך שבה אנחנו חושבים על איך מחול אמור לקרות״.
במסגרת דרך המחשבה הזו היא יצרה במהלך השנים מופעים ומהלכים מסוגים שונים – מ״נע באוזן״, פרויקט אינטראקטיבי למוזיאונים; דרך Everything Must go – מופע שמדמה גראז׳ סייל; ועד ״פעימות״ – סדרה של פעולות שאצרה בסוכות האחרון בחללים הריקים של מוזיאון הרצליה. ״על הבמה, האמת והבדייה יכולים להתקיים אחד ליד השני, ולכן אני כל כך אוהבת את המרחב הזה ויכולה לשים את עצמי בו בחופשיות״.
לאורך השנים היא נעה על הקו שבין הגוף לראש, בין התנועה לטקסט. ״האנרגיה שלי נוטה לברוח לראש ואני כל הזמן רוצה להחזיר אותה לגוף. בתחילת דרכי כרקדנית, היתה תפיסה שלפיה רקדניות אולי לא מסוגלות לדבר או לכתוב, ואני נאבקתי להראות לעולם שכן יש לי אנרגיה בראש. הייתי רק בשר ואז רק חלב ועכשיו אולי זה מתחיל להתאזן״.
היא מאמינה ונהנית מהפיצול שהחיים המקצועיים שלה מאפשרים. ״אם אני רואה סדרה, אני תוך כדי גם פותרת תשבץ היגיון. אני מובייל״. היא היתה מוותרת על פוליטיקות ועל חזרות תאורה (ולכן יוצרת מהלכים שלא דורשים תאורה!), והכי היא אוהבת להיות על הבמה. ״אני תופסת שם אומץ. כיוצרת, כשזה מדויק - אני מרגישה שאני מתהלכת בתוך חלום בתלת־ממד. כשזה לא מדויק – זה עינוי״.