אירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, נכנסה לתפקיד לפני חמש שנים, במקביל לרעות פרסטר שמנהלת את המוזיאון, ואחרי 20 שנה שבהן שימשה כאוצרת של סדנת ההדפס בירושלים וכאוצרת עצמאית. אחד הדברים המשמעותיים בעבודה מבחינתה הוא שהמחשבה אף פעם לא נעשית לבד. 

״יש לי דיאלוג מרתק וחשוב עם רעות ועם שאר צוות המוזיאון. יחד, אנחנו כל הזמן בשיחה משותפת, מנסות להבין איפה המקום של המוזיאון בעיר, בקהילה, בשדה האמנות הישראלי. להתייחס למוזיאון כמרחב שצריך להבין אותו ולנסות לקרב את האנשים אליו, ליצור דיאלוג – מתוך ראייה של אמנות עכשווית מקומית ובינלאומית״.

המחשבה על הקהילה מובילה אותן מתחילת דרכן מה שהוביל לפעולות שהן גם מחוץ לתערוכות עצמן – התזמורת של המוזיאון, שיחי גלריה ברוסית, סדנת ההדפס, תיאטרון פרינג׳ ועוד. למוזיאון היא מתייחסת גם כסוג של האב, שמעניק מקום לאמנים ולפרוייקטים שלא בהכרח יגיעו למוזיאונים אחרים.

״אנחנו חושבות על נדיבות גם במובן של המוזיאון, וגם בהסתכלות על ההווה, העבר והעתיד, כדי להבין את הרגישויות של החברה שלנו ואת מה שאנחנו מחפשים. האמנות היא משמעותית למרות שאנחנו חיים בעולם שהיא אולי נראית לא כזו, אבל היא מאפשרת להתמודד עם העולם שאנחנו חיים בו - ואנחנו רואים את זה דרך הביקורים במוזיאון״.

לאורך השנים היא מקפידה לשמור על קשרים ארוכי טווח עם אמנים ועם העולם שלהם: ״בזמן שאנחנו מתכוננים לתערוכות או במהלך הקמות, כשאני מגיעה לסטודיו לשמוע את העולם של האמנים, לחשוב את המחקר שלהם – אז יש לזה סיבה להיות. כל אמן שאני פוגשת פותח עוד צוהר, עוד מחשבה, עוד זרע שנזרע״.