עברו חמש שנים בין הרגע שבו ענבל הופמן העזה להגיד שהיא אמנית, לבין הרגע שבו עברה מעולמות האיור, האופנה והעיצוב לעולם האמנות, ועד היום יש לה בעיה להגיד שהיא אמנית (״במיוחד אחרי השנה האחרונה של הקורונה שבה הייתי עקרת בית, אמא, טבחית ומורה של כיתה ד׳״). היא מאמינה שלימודי התקשורת החזותית לתואר הראשון נשארו חוויה מכוננת לאופן שבו היא עושה וחושבת על אמנות (״זה גם איך הצופה קורא את העבודה, ולא רק איך הצופה רואה אותה״), כשאחד הדברים שמעסיקים אותה הוא איך עושים אמנות ״לא רכישה״ שאפשר להסתכל עליה, ושכמו מוזיקה היא בסוף מתפרקת ולא נשאר ממנה כלום.