אבי בן שושן הוא מעצב ויוצר, שהתאהב בקרמיקה בזמן הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הוא בכלל רצה להיות מעצב אופנה ואחר כך התעניין בקולינריה, ״ואז ביקרתי חבר בברלין והלכנו לראות תערוכת גמר של עיצוב תעשייתי. כשירדנו מהמונית בתל אביב זה היה מול שלט פרסומת למחלקות העיצוב בשנקר, וחשבתי שזה סימן״.

בתום הלימודים הגיע לעבוד בבית בנימיני במסגרת מלגת סטודיו ראשון, ומאז הוא חושב ש״קרמיקה זה משהו שבנצח המוגבל שיש לי אני תמיד אגע בו (אבל יש עוד דברים על הפרק שאני רוצה לגעת בהם)״. במהלך רוב שנות הקריירה שלו, ובעיקר בשנים של הקורונה, עסק בעיקר בייצוא של אוביקטים שלו לחו״ל. בתקופה האחרונה הוא הוריד הילוך בנושא הייצוא והתחיל גם ללמד בשנקר ובמכללה לעיצוב סמי שמעון.

בשבוע הבא בן שושן ישתתף לראשונה ביריד צבע טרי (אל תספרו לאף אחד אבל הוא ביקר בו לראשונה רק לפני שנתיים), במסגרת עיצוב טרי שבו יציג גוף עבודות חדש. הסיפור של חלקן מתחיל בשלט קרמי שמצא בחנות ברחוב העלייה (לא נספיילר), מה שהוביל אותו גם להסתכלות על קירות קרמיים, אריחים וצלילה לתוך ספרי אדריכלות. 

בין העבודות שיציג יהיו אריחים קרמיים ואוביקטים שימושיים או דקורטיביים (״שימושיים למרחב או לעיניים״), חלקם בסגנון יודאיקה ותשמישי קדושה. ״הכל תמצית של ניסיון לנסח בשפה שניסו לנסח בה את התרבות החזותית בישראל בתחילת דרכה, קצת בסגנון של ABS Objects שהופך להיות בעברית אבש חפצים״.

קירות קרמיים הם אחד הכיוונים שהוא עומד לגעת בהם בקרוב גם במסגרת קיר קרמי במרחב הציבורי שהוא אוצר בתמיכה של בית בנימיני בשילוב יוצרים ויוצרות שונים; אבל הדבר שהוא הכי היה רוצה לעשות הוא לעצב פארק ציבורי ״עם אוביקטים בסקייל גדול, כולם שימושיים וכולם בעלי מוטיבים חזותיים מהתרבות הישראלית״. עכשיו הוא מחכה רק ליזם או אדריכל. שומעים?