מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל, שייפתח בתחילת חודש יולי בפעם ה־64(!) – בירושלים, בנגב המערבי ולראשונה גם בצפון הארץ. הם נכנסו לתפקידם לפני ארבע שנים, שנים שהיו קריטיות בכל דרך שבה מסתכלים על זה.

״ב־6 באוקטובר 2023 היה לנו פסטיבל כמעט מוכן לשנת 2024״, מספרת ואעקנין. ״הבנו שכל מה שתכננו לא רלוונטי, צריך לשים אותו בצד ולעשות שינוי כיוון״. ״אנחנו לא רוצים ליצור בועה אסקפיסטית״, מוסיף מאוטנר. ״לא היינו מסוגלים לקום בבוקר ולהסתכל במראה אם היינו עושים פסטיבל שמתעסק במחול עכשווי בנורווגיה״.

המציאות תהיה נוכחת בפסטיבל הקרוב, בין השאר בהפקה חדשה שעוסקת באסון מגרש הכדורגל במג׳דל שמס (שתתקיים גם בלוקיישן שבו הוא התרחש וגם במגרש כדורגל בירושלים); בסדרה של נאומים נגד הייאוש שישאו אנשי ונשות תרבות מובילים, ועוד תכנים ומופעים רבים. 

״כשהתחלנו היינו צריכים ללמוד את השדה הבינלאומי״, אומרת ואעקנין, ״ומהשנה שעברה אנחנו בתוך סיטואציה של חרם תרבותי שנהיה יותר ויותר הרמטי. אנחנו שוב בתוך עולם של הפקות מקור, רק שהדיאלוג עם המציאות הוא יותר משמעותי. הכל באקסטרים. זו יוגה של ניהול אמנותי״.

בתור שני בעלי ניסיון רב בניהול אירועים אמנותיים, ביניהם עונת התרבות, פסטיבל מקודשת בירושלים והפצ׳ה קוצ׳ה (מאוטנר), ואירועי תיאטרון ופסטיבלים שונים (ואעקנין), הנושא של מעורבות הקהל ביצירה חשוב להם. ״כל התחום של אימרסיביות, של השתתפות ושל מערכת היחסים בין האמן לקהל מעסיקה אותנו. אני בעניין של לפרק את האטלייה של האמן, לתת לאמנות לזרום פנימה״.

״בשלב הזה של חיינו״, אומרת ואעקנין, ״כשאנחנו מרגישים כזה חוסר שליטה, זו זכות. יש משהו ברעיון של פסטיבל שפוגש את המציאות שיכול להאיר מגמות ותחושות. יש תמיד מבוכה בעולם האמנות בין מה שמתכננים לעשות לבין הרגע הזה שבו התכניות פוגשות את המציאות. השאיפה שלי היא שהמבוכה הזו תקטן כמה שאפשר, שתהיה הלימה בין מה שחשוב לגעת בו לבין מה שאנחנו עושים״.