האמנית אירה אדוארדובנה זכתה לאחרונה בפרס גוגנהיים בקטגוריה של וידיאו וקולנוע – שבמסגרתו תעבוד במהלך השנה הקרובה על הפרויקט הבא שלה. אדוארדובנה, שחיה על קו תל אביב ניו יורק, היא בוגרת תואר ראשון במכון טכנולוגי חולון, ובווידיאו החלה לעסוק במהלך לימוד התואר השני בניו יורק: ״התעניינתי בלפרק סיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שבה הוא לא כל כך שלם. זה התחיל בזה שניסיתי לפרק סיפור לפי הארכיטקטורה שבה הוא מתרחש״.

במהלך השנים היא עוסקת בעבודותיה בזיכרון ובדרך שבה אנחנו זוכרים – בצורה לא כרונולוגית או לא ליניארית, ומשתמשת בין השאר בחזרתיות כדי לנרמל טראומות, באמצעות הפיכתן לעוד זכרונות. כשהיתה בת עשר עזבה עם משפחתה את טשקנט שבאוזבקיסטן ועלתה ארצה – אירוע שבהשראתו יצרה כמה מהעבודות המשמעותיות שלה, ביניהן ״על סוליות זרות״ שהוצגה במוזיאון ישראל וגם נרכשה לאוסף שלו, ו״דרך הברזל״ שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני כשנתיים ולוותה גם ברומן גרפי שהיווה סוג של סטורי בורד לעבודה.

עם השנים הפכו עבודות הווידיאו שלה למורכבות יותר וקולנועיות יותר, ומבני משפחתה הקרובה עברה לעבוד גם עם שחקנים. ״אני חובבת קולנוע איטי, והרבה פעמים אני מרגישה פומו בעבודות שלי, שאני לא הולכת יד ביד עם התקופה. אני ממש כותבת תסריט, ואני יודעת בערך מה יקרה בסוף זה חייב להיות בשליטה, אבל לפעמים בשלב העריכה קורים דברים מעניינים״.

דווקא העבודה הבאה שלה תהיה כזו פחות מתוסרטת מראש – פרויקט שהחלה במהלך שנת הרזידנסי שלה בארטפורט שבו היא מתחקה אחרי שני אוביקטים יקרי ערך שהביאה משפחתה כשעלתה לישראל: רובה ציד וסדרה של הדפסים, שנרכשו במטרה למכור אותם פה. ״אלה אוביקטים שיש בהם אלמנט של כישלון, של פנטזיה שלא הוגשמה. הניסיון שלי יהיה למכור אותם בכל מיני דרכים – וזו הפעם הראשונה שאני לא יודעת מה יהיה בהתחלה, באמצע או בסופה של העבודה״.