אייר אלעזרא היא רקדנית וכוריאוגרפית, שבשנת 2005 הצטרפה ללהקת בת שבע בגיל 17 ומאז עזבה וחזרה (וחוזר חלילה). ״הרעב לרקוד ולהופיע קיים מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא אומרת. ״באופי שלי אני ביישנית, אבל כשאני נמצאת בסביבה שאני יכולה לסמוך עליה - הכל יוצא״.

אחרי 11 השנים בלהקה היא עזבה, התחתנה וטסה לשנתיים לברלין. ״הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את ברלין. היה לי המון אגו אבל עבדתי על דברים שלא אהבתי. לא את האיכות, לא את המחקר, לא את הטעם. לא התמסרתי״. בשמונה השנים שבהן לא רקדה נולדו לה שני ילדים, ובמקביל היא התחילה ליצור בעצמה, בין השאר עבודות משותפות עם אחיה האמן אדם אלעזרא.

בעבודות המשותפות שיצרו עד כה משתתפים גם אובייקטים שאדם יוצר, כאלה שמרפררים בין השאר לאובייקטים שנמצאים בבית שבו גדלו. ״לאבא שלנו יש המון אמונות תפלות. הוא מכניס לנו דברים לתיק ולארנק שאני לא יודעת מה המשמעות שלהם, אבל אני מעבירה אותם גם הלאה לילדים שלי. בעבודות האובייקטים נוכחים גם באמצעות המשקל שלהם והתנועה שהם מייצרים״.
בשלוש השנים האחרונות שבה לבת שבע (אבל לא לאורך זמן....), והיום היא משתתפת במופע החדש של אוהד נהרין, ZŌ. ״זה מדהים להיות בחברה של אנשים צעירים. זה משאיר אותי צעירה וזה מחייה אותי. אני מאחלת לעצמי כל הזמן להיות בחברה צעירה״.
ולמרות שלפעמים אין כוח (״מבפנים אני ממש עצלנית״) ולפעמים הגוף כואב, מה שהיא הכי אוהבת זה להופיע. ״אני אוהבת להרגיש את התאורה, להסתכל על הקהל. בסופו של דבר כשאתה מופיע ורואה את הקהל סביבך – אתה מקבל אנרגיות מהם״.