אבישי כהנא סוגר בימים אלה שנה בתפקיד המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב – שנה לא קלה לקולנוע הישראלי (ולקולנוע בכלל). ״רוב העבודה שלי היא לא להכחיש את המורכבות שאני נמצא בה: אני גם סינמטק שהוא לא בית קולנוע, אני גם מקום שמוחזק על ידי העירייה, אני גם באיזה אופן נותן שירות לקהילה, אני גם נדל״ן בעיר היקרה ביותר בישראל. צריך לשחק את המשחק – מה שכולל גם לאהוב את הקהל שלך וגם לעשות לפעמים החלטות מסחריות קטנות״.

האהבה שלו לקולנוע החלה כבר כילד הודות לשני מקורות עיקריים – כבלים פיראטיים וקלטות וידיאו שהיה מקבל מאביו שעבד במפעל למחזור פלסטיק. אחד הפרויקטים שסללו לו את הדרך היה הקמת החממה לקולנוע של בית הספר סם שפיגל, יחד עם מנהל בית הספר דאז רנן שור ז״ל, בשנת 2009. ״זה היה רגע טקטוני שבו אבישי האדם פגש את עולמות הפיתוח בקולנוע, מפגש מדהים שבפועל גלגל אותי למקום שבו אני נמצא היום״.

למרות שלא עשה סרט גמר בלימודים, יש רגעים שבהם כן מדגדג לו ליצור אחד משלו, ובימים אלה הוא גם עובד על סרט דוקומנטרי שצולל אל תוך קהילות גאות אורבניות. ״אני תחקירן בנשמתי, זה המקצוע האמיתי שלי. אני מכור לסיפור. התשוקה שלי לקולנוע כמנהל אמנותי קשורה לאולם, לפעולה של לשבת ולצפות. אלה מרחבים שונים שמדי פעם נפגשים״.

כמנהל אמנותי הוא מנהל את מחלקות התוכן, שהליבה שלה היא מחלקת התכניות ולצידה מחלקת ילדים ומשפחה, מחלקת צעירים, ספריה, ארכיון ועוד. ״מדי פעם אני בוחר סרטים, אבל בעיקר מייצר תשתיות לאנשים אחרים כדי לעשות את זה״. הוא אמון גם על הפסטיבלים שמקיים הסינמטק, שבמסגרתם הוא נתקל לא פעם במורכבויות שנוגעות בחופש הביטוי, שמבחינתו הוא ״הדבר החשוב בעולם. אצלי במשמרת לא יצנזרו שום סרט. אבל חופש הביטוי הוא האחריות להקשיב, ולא רק להשמיע״.