מי היו הגננות הראשונות שלא ידעו עברית כשפת אם ולא רצו להיות גננות אבל בשל אהבת העברית והעם היו החלוציות בתחום, ואיך קרה שהסיפור הדרמטי הזה בתולדות העברית אינו נלמד במערכת החינוך - פרק מיוחד שהוקלט בפני קהל.

כולנו מכירים את תרומתו של בן יהודה להתחדשות העברית, אבל הסיפור של קומץ גננות נחשוניות צעירות ותרומתן לשיבת העברית לשמש כשפת-אם אינו מוכּר.

בפרק חי של קולולושה שוחחתי עם פרופ' צביה ולדן על איך דרך גני הילדים הביאו הגננות את העברית המתחדשת הביתה – לאימהות, לאבות ולשאר בני המשפחה, ובכך תרמו תרומה מכרעת להתגבשות העברית כשפת אם ולהפצתה בארץ. בשיחה תכירו נשים מופלאות שלא ידעו עברית כשפת אֵם אבל הניחו את התשתית לגנים העבריים בארץ בהיותן נערות בלבד. בפרק תשמעו על פורטונה בכר, מרים לַקְסֵר, אסתר שפירא (הגננת העברית הראשונה), לאה מזי"א, יהודית אייזנברג־הררי, אלישבע גיסין ועוד.

ואם אתם תוהים כיצד ייתכן שסיפור מרכזי כל כך בתולדות העברית אינו נלמד במערכת החינוך - לפרופ' ולדן יש תשובה בעניין.

***

פרופ' צביה ולדן – בלשנית התפתחותית וחברתית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. הייתה חברת סגל במכללה האקדמית בית ברל, שם הקימה את "מלל" (melel) - המרכז ללשון ילדים וייסדה את כתב העת - "מחשבות כתובות".

תחומי המחקר שלה קשורים לצמתים שבהם השפה והחברה נפגשות: רכישת שפה ולשון הילדים, אוריינות ושימושי מחשב בטיפוח שפה, חקר טקסטים מהמקורות והתחדשות העברית כשפת אם.

כתבה וערכה ספרים רבים, בדגש על הספר "לא מבטן אלא מגן" (כתבה עם פרופ' צפורה שחורי־רובין), העוסק בתרומת גן הילדים והגננות להתחדשות העברית כשפת אם בשנים תרנ"ט עד תרצ"ו.

***

עוד פרטים באתר לשוניאדה: https://katzr.net/b7076d