בפרק הזה אני פותחת דלת לחדר שלא תמיד מדברים עליו: החדר שבו מותר להתלונן, להתפרק, להגיד “אין לי כוח”.

אני מספרת מה קרה אצלנו בבית בחודשים האחרונים, על הרגע שבו כבר לא יכולתי להכיל יותר, על קערות עגבניות שרי ועל מכונת כביסה שהתפוצצה בדיוק ביום שבו הכי רציתי שקט וניקיון.

ועל למה דווקא שם, בתוך הבלאגן, מצאתי חמלה.

זה פרק על לב, עייפות, אהבה, בטריות שנגמרות ונטענות, ועל האופטימיות שנולדת אחרי שמרשים לעצמנו רגע לקטר.

ובסוף גם שיר חדש של אביגיל קובארי הנהדרת.

בואו!

האתר שלי, הספר, החוברת

האינסטגרם שלי

קבוצת עדכונים בווטסאפ