אם מישהו לא עומד בקצב של האחרים, ייתכן שזה משום שהוא שומע תוף אחר. תנו לו ללכת בקצב שלו., כך כתב הפילוסוף הנרי דייוויד תורו, והתייחס באופן מטאפורי לשאלת ההתאמה בין אדם לבין זולתו, סביבתו, החברה שבה הוא ח והדרישות שלו ממנה, ואכן, שאלות על הקצב הפרטי שלי לעומת זה של אחרים מלוות את כולנו, למעשה עוד משחר היותנו עוברים בבטן של אמא, גדלים בתוך רחם המשמיע לנו את קצב הלמות ליבה, ובו זמנית מרגישים את קצב הלמות ליבנו העוברי. מיום היוולדנו, ממשיך הדיאלוג הזה בין קצב הלב הפרטי, לבין זה של אנשים סביבנו. לפעמים נעים לנו "לנגן" יחד עם אחרים ולהיות על אותה פעמה, לפעמים אנחנו מבקשים לפעול על פי מטרונום פנימי, אחר.הפרק הזה יוקדש לשאלות על קצב ומקצב בחיים, ועל החיבור שלהם ללב. דרך העינים של מתופף מיוחד, שגם מלמד אנשים להתחבר למקצב הנכון להם. דורון רפאלי הוא מתופף, מוזיקאי ויוצר, מייסד להקת טררם, מלמד תיפוף ו"תיגוף" - תיפוף על הגוף". וכבר שנים רבות שהוא מנחה אנשים להשתמש בתופים ובמקצבים כאמצעי לחיבור פנימה לתוך עצמם, וגם החוצה, אחד לשני, ליצירת יחדנס משקם ומשמח

כשנולד תינוק, נולדת איתו באותו רגע גם אמא. ובלידת האמא נולד יחד אתה שק של דאגות חדשות, מסוג שהיא לא הכירה קודם. זה שק שילך אתה תמיד, לצד האהבה והשמחה והפרך שיש בגידול ילדים, תלווה אותה תמיד גם הדאגה לשלומם. "שלומי קשור בחוט לשלומך" כתבה פעם המשוררת זלדה והיטיבה לתאר בהקשר הזה גם את שלומה של האמא, הקשור תמיד בחוט לשלומו של הילד שלה.  להיות "אמא של" במדינת ישראל זה לסחוב קיטבג של דאגות. זה לגדל ילד או ילדה במקום שיש בו הרבה סכנות, זה ללוות אותו ואותה כשהם הופכים לחיילים, זה לדאוג לילדים של הילדים שלך כשהם רצים מבוהלים לממ"ד. ולפעמים - זה להיות אמא של ילד או ילדה שנקלעו לסיטואציה שלא כתובה בשום ספר. האורחת שלי בפרק הנוכחי היא אשה שהפכה בעל כורחה, לסמל ה"אמא של". מירב לשם גונן, מוכרת לרבים מכם בתור אמא של רומי גונן, שהייתה חטופה בשבי החמאס ושוחררה כעבור 471 ימים. לפני ה7 באוקטובר, מירב היתה אשה עסוקה שחיה את חייה הפרטיים, גידלה 5 ילדים, ניהלה עסק, וברגע אחד הפכה לאשה שמוכרת בכל בית בישראל, שיושבת באולפני הטלוויזיה באיפוק עם המון שליטה עצמית וקול נעים אך בטוח, שמסתובבת בעולם והופכת אבן על אבן בניסיון להציל את בתה, ובמאבק הציבורי שהצטרפה אליו גם עם יתר משפחות החטופים. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על אמהות ברגעים הקשים ביותר, וגם על היכולת שלה לא לאבד תקווה, להמשיך ולהאמין שרומי תצא משם. זו שיחה על מה שעזר לה למצוא כוחות, ולגייס משאבים פנימיים וחיצוניים, זו שיחה על צמיחה פוסט טראומטית,  ועל התפקיד והשליחות שמירב שלקחה על עצמה לאור מה שקרה לה ולמשפחתה -  לעסוק בקירוב לבבות, בתיקון השיח המפלג במדינה שלנו, בריפוי השברים

עוד רגע נשב כולנו מסובין סביב השולחן ונספר על יציאת מצרים, ועל צרות אחרות, נזכר ברגעי המשבר הקשים בהיסטוריה שלנו, נדגיש שוב ושוב ש"החיים זה לא פיקניק". נעביר לילדינו את המסר החשוב על כך שיש לנו סיפור של עבר משותף מלא בשואה ותקומה, ועל כך שמסע החיים רצוף אתגרים והתמודדויות. (ואולי ישתרבב לשם גם מסר חשוב נוסף - שגם תקופות קשות עוברות בסוף) אבל סביב החג הזה, ביקשתי להזכיר לעצמי ולכם, שיש עוד סיפורי "הגדת לבנך" סביב השולחן, וגם הם חשובים לא פחות - הסיפורים על הרגעים הטובים בחיינו, על שותפים מיטיבים, על אהבה ומשמעות, על הכוחות והמשאבים העומדים לרשותנו, על טעם החיים ועל מה שעושה אותם ראויים לחיותם. הפרק הזה הוא פרק חגיגי שמתפרסם סביב חג הפסח אבל גם מציין 6 שנים לפודקאסט הזה ולכן חזרתי לאורח הראשון שלי, ד"ר טל בן-שחר. חבר וקולגה ומומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית. הפעם - נכיר אותו בדרך חדשה, באמצעות  שאלות ה""תּוֹדוּ לִיסְט". נצלול לתוך חווית החיים שלו, לזכרונות מבית ההורים, לתהליכים שעזרו לו לצמוח, ולשאלה - איך בונים ספירלה חיובית בחיים. נשמע גם על המחקרים האחרונים בתחום המדע של האושר, המוכיחים שכאשר אנחנו מודעים ומזהים את החיובי בחיינו, לא רק שזה עוזר לנו לחוש רגשות יותר חיוביים, ולהיות יותר שמחים ומסופקים במה שיש לנו, אלא שזה גם מפחית מהעוצמה שיש לרגשות השליליים שלנו, עוזר לנו לשאת את העצב והכאב, לבנות חוסן ולחזק את מערכת החיסון

את הפרק הנוכחי, אני מקליטה בירושלים. שוב רוחות מלחמה, שוב אזעקות בלילה, שוב דאגה נוראית גם לשלום הדמוקרטיה. ובדרך למחאה בירושלים, עצרתי לפגוש את שאנן סטריט לשיחה מלב אל לב. האיש שכתב את השיר "חדוות המאבק" ומעיד בו על עצמו : "ולא אזנח ולא אזניח את חדוות המאבק/ כי יש כחול אחרי הפיח ויש אויר בין האבק". שאנן סטריט הוא מוזיקאי, סולן הדג נחש, כותב טקסטים, תסריטאי, סופר, פעיל חברתי, ואיש שלא התייאש מלדבר על שלום. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על הילדות שלו ועל אירועים מכוננים, על הכתיבה והמוזיקה ככוח מרפא בחייו, על העצב ועל אובדנים שידע, על העין שלו שייבשה מדמעות בגיל חמש ונותרה כך עד גיל 45, ועל זרם הדמעות שנפתח בבת אחת. שיחה שתכניס לכם אויר בתוך ענן האבק של הימים האלה

האביב בפתח, ריחות של פריחה באוויר, הטבע מתחדש,  הימים מתארכים אבל עדיין קשה לנו לנשום, ועדיין לא רואים את האור שבקצה המלחמה הזו. בפתיחת הספר האוטוביוגרפי של האורחת שלי מופיע המוטו מתוך שיר של לאונרד כהן - "יש סדק, הוא אומר, "יש סדק בכל דבר, ככה נכנס האור". גם אנחנו מתפללים ומייחלים שיתרחב כבר הסדק. בשיחה שלנו היום נדבר גם על רגעי החושך וגם על הסדקים. נדבר על האופן שבו היא  ידעה לאורך המסע האישי שלה, ממש להכנס עם המרפקים שלה דרך הסדקים וליצור עוד מרחב שדרכו נכנס אור לחייה. לבנת פורן הקימה ב2003 עסק -במטרה לעזור לאנשים לקבל את המגיע להם בעקבות מצב רפואי לקוי, אירוע תאונתי או מחלה, בעשורים שמאז הוקמה חברת "לבנת פורן" , היא סייעה למאות אלפי אנשים שנפצעו או חלו לממש את זכויותיהם בסבך הבירוקרטיה. זהו מפעל החיים של לבנת וגם השליחות שלה, אבל  מעטים יודעים באיזה עמל, יזע, דרך חתחתים היא היתה לפסוע על מנת לממש את הפוטנציאל הגלום בה עצמה, ולצמוח מתוך ילדות קשה, שבה חוותה הזנחה, נידוי ובדידות. נפגשנו לשיחה מרגשת במיוחד - על מימוש זכויות, אבל לא אלה הכלכליות, אלא יותר מהכל - על הזכות לשנות את מצבי, לא להישאר קורבן של הקשיים והנסיבות שלי. להמציא לעצמי את הגלגל. זו שיחה על מרדנות, ויזמות, על בדידות ועל הכוח המרפא של האהבה, על מותו של בנה הבכור ועל ההחלטה האמיצה שלה, זו שהיא נדרשת לה בכל יום מחדש - להמשיך ולבחור בחיים. 

מי שהמציא את המונח "גיל המעבר" עשה עבודה יפה בהטעיית הציבור. נעצר על איזו נקודה בזמן והכריז: זה גיל המעבר. בה' הידיעה!  כאילו שלפני זה לא עשינו מעברים משמעותיים. ומה עם המעבר שלנו מזחילה להליכה? ואח"כ מילדי גן לבית הספר, והמעבר הדרמטי לתוך גיל ההתבגרות ולמקלחת ההורמונים ששטפה אותנו, והמעבר מהחופש שלנו למדי צבא? והמעבר מרווקות לתוך  זוגיות, והמעבר מלהיות אישה עצמאית  להיות אמא שתלוים בה, ועוד ועוד, כי זה סיפור חיינו, רצף של מעברים דרך שלבי החיים, והסתגלות שנדרשת מול כל שלב.  ובכל זאת, מכל המעברים כולם זכינו אנו הנשים בטווח שבין גיל 40 ל-55 פלוס מינוס - למותג משלנו, מלא כבוד והדר. ( וזו עוד גרסה משופרת. עד לא מזמן קראו לשלב הזה "גיל הבלות") לא נכחיש את העובדה שכמו כל מעבר בחיינו, גם לשנים האלה יש מאפיינים ייחודיים. זו עשויה להיות תקופה משברית, וגם תקופה מצמיחה וגם שני הדברים בו זמנית.  לצורך שיחה עמוקה על מצבנו הרגשי סביב תקופת החיים הזו - התארחתי בפודקאסט הנהדר "גיל המעבר" ואתם מוזמנות (ומוזמנים!) לשמוע גם על הפוטנציאל המופלא שיש בתקופות של מעבר, שמזמינות אותנו לחשב מסלולים מחדש, לדייק את הצרכים שלנו, להיפרד ממה שפג תוקפו ולהתחדש במנגנונים חדשים.  בכוונה אני מזמינה כאן להאזנה גם אתכם הגברים, בני הזוג של נשים המטיילות עכשיו דרך הנופים המרתקים של "גיל המעבר" בחייהן כדי שתבינו אותן טוב יותר. (ואולי תהרהרו גם בגיל המעבר שלכם) 

בשיר "שלל שרב", אחד השירים הכי תל-אביביים של מאיר אריאל, הוא מתאר ליל-חיזורים טיפוסי, כזה שבו "אנשים יוצאים לחפש מקרה שיקרה,אם אפשר במקרה", ומנסח בדרכו הנהדרת את המשאלה המוכרת למצוא אהבה, בקלות, בהפתעה, בלי שבכלל נצטרך לחפש אותה.  אבל כל מי שמכיר את עולם הדייטינג יודע שלרוב זה מרגיש רחוק מאד מהתאור הזה, והרבה יותר כמו "אודישן", או ראיון עבודה.  רוב הדייטים מתנהלים כמו פגישה שאליה הגענו עם רשימת משאלות מוקדמות המנוסחות בליבנו לגבי נסיך או נסיכת החלומות שלנו,  במטרה לברר כמה שיותר מהר האם "נועדנו או לא". אז לרגל "וולנטיינס דיי",  נפגשנו לשיחה על האפשרות לעשות את זה קצת אחרת - לבוא לדייט כמו לפגישת "סרנדיפיטי", כזו שאין לנו ממנה שום דרישות מוקדמות. "סרנדיפיטי - דברים טובים שקורים לנו במקרה - הוא מושג שזוכה לתשומת לב מחקרית ולענין רב בשנים האחרונות. האורחת שלי, אסנת מירון, היא מומחית ברישות חברתי החוקרת שנים רבות את רעיון הסרנדיפיטי ומובילה קהילה גדולה סביב הנושא. בפרק הנוכחי אנחנו מדברות על האפשרות להשאיר מקום להפתעות - בדרך לאהבה

אני מלמדת את הילדים שלי לעשות דברים מסוכנים בזהירות - אמרה לי פעם חברה שלי, באחד מטיולי הטבע שלנו עם ילדינו הקטנים, כשתמהתי איך היא ממשיכה לשמור על קור רוח כזה בעוד ילדיה הקטנים מטפסים על כל עץ שזיהו בסביבה. חשבתי הרבה על המשפט ההוא-האם אפשר לעשות דברים מסוכנים בזהירות?  ולחנך את עצמנו לזה?גם האורח שלי בפרק הזה, ספר לי שאם יש משהו שהוא מאחל לעצמו לשנה החדשה הזו, ולחיים בכלל, זה לא לפחד להמשיך ולקחת סיכונים.  אז היום נדבר על "שריר הנפש" החשוב הזה, על התעוזה להמשיך ולקחת סיכון כדי לגדול ולהתפתח.  דן אריאלי,  הוא פרופסור ישראלי לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית. הוא חוקר בעל שם עולמי, המקדיש את חייו לשאלות על האופן שבו אנחנו בני האדם מקבלים החלטות, ולהבנת הכשלים העומדים בדרכנו . בשיחה אמיצה אנחנו מדברים על איך  לוקחים סיכונים וחוזרים הביתה בשלום? על מקומם של המזל והגורל בחיינו,  על תקופות של מתח וסכנה ועל האופן שבו הן פוגעות ביכולות שלנו, וגם על המסע האישי של דן בחייו

כשאתה מתחיל לפסוע בדרך - הדרך מופיעה, כתב המשורר הפרסי רומי. כניסתה של שנת 2025 היא הזדמנות טובה להסתכל קצת קדימה על הדרך שלנו. לנסות להציב יעדים בוויז של חיינו. בתחילת שנה אני באופן אישי אוהבת להרים רחפן, להסתכל קדימה ומלמעלה - לשאול את עצמי - באיזה שבילים מוכרים אני אמשיך לפסוע? איזה דרכים חדשות יפתחו לי ? כי אני אדם  שאוהב התחדשויות ואני זקוקה להן,  אז הפרק הנוכחי והפותח של השנה, הוא פרק הפוך. פרק שבו ליאור שואל ואני עונה. ליאור פרנקל אירח אותי בפודקאסט המצוין שלו "פופקורן", לשיחה - גם על המסע הפרטי שלי וגם על האופן שבו אני מלווה מסעות של אחרים,  ובעיקר על השאלה מה עוזר לנו גם למצוא את הדרך שלנו וגם להנות ממנה. דיברנו בשיחה הזו - על הילדות שלי, על השנים בהן צעדתי בתוך ערפל, לא בתור מטאפורה, ערפל באמת, בגלל לקות ראיה קשה שאתה נולדתי, כמעט עיוורון,  סיפרתי לו מה תמיד עוזר לי לנווט, ועל הכלים שיש לי בתרמיל שלי, כאלה שעוזרים לי לראות יותר טוב, מקווה שתמצאו אותם משמעותיים גם לדרך שלכם

עם היד על הלב תענו לי בכנות - האם אתם מנהלים מערכת יחסים לא בריאה עם איזה הרגל שמנהל אתכם? איזו התנהגות שלכם שברור לכם שהיא לא לטובתכם אבל אתם חוזרים אליה שוב ושוב, ומסבירים לעצמכם שברגע שתרצו תוכלו להפסיק (בא לכם את הכוס קפה החמישית או עוד מנת סוכר או להמשיך ולגלוש שעות על גבי שעות באינטרנט במקום לעשות את העבודה שלכם… ) אם עניתם שכן (ונראה לי שרובנו יכולים לחתום לפחות על משהו אחד מהרשימות שמניתי) אם אתם מוצאים את עצמכם אפשהו על הרצף ההתנהגותי הזה - אני חושבת שתמצאו את השיחה בפרק הנוכחי, משמעותית עבורכם.  היום נדבר על התמכרות בכלל ועל הרגלי ההתמכרות הקטנים שלנו בפרט.נדבר על הקושי המובנה שיש בעידן שבו אנחנו חיים, עידן שמציף אותנו בדופמין, אותו הורמון או נוירוטרנסמיטר   שהמוח שלנו כל כך זקוק לו, אבל גם מסתבך איתו. נדבר על עולם שמוציא אותנו משיווי משקל באמצעות אין ספור חומרים ממכרים שהנגישות שלנו אליהם הפכה קלה מתמיד, רק לחיצת כפתור וזה מולנו על המסך, הדבר הזה שמסב לנו עונג. רק לשלוח הודעת ווצאפ קטנה והחומר המתוק כבר אצלי בדלת עם שליח. נדבר על חיים בעידן שבו יש כל כך הרבה קושי, מצוקה וסטרס  ואנחנו כמהים יותר מאי פעם למצוא רגיעה ומפלט. נדבר גם על החיים בישראל כרגע, על מה עושה לנו טראומה ממושכת, - בהקשר הזה של ההרגלים המגונים שלנו והגלישה לתוך התמכרות. האורח שלי, פרופסור שאולי לב רן, הוא אדם שמקדיש את חייו לטיפול בהתמכרויות, ומחזיק בעמדה מלאת אופטימיות וגם חמלה, למול הנטייה האנושית להתמכרות לצד האמונה שאפשר לתקן. לב רן הוא פסיכיאטר, פרופסור חבר בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי המרכז הישראלי להתמכרויות, המוסד המוביל בארץ בתחום המחקר והטיפול בהתמכרויות. מוזמנים לשיחה אישית, מרגשת וגם מעודדת עם רופא מיוחד של הגוף והנפש