היא חולמת בחפצים (למרות שאין לה הרבה); מאמינה שתנועה היא שפה שאי אפשר להתחרות בה (״כשהגוף שלי זז אני מרגישה שאני חיה. שיש לי יכולת לחיות את החיים האלה״); וכששואלים אותה מה היא עושה ״יש דממה. ואז אני אומרת שאני אוהבת לספר סיפורים״).

אלה רוטשילד על Summer Snow, העבודה שיצרה השנה ללהקת בת שבע (החפצים, הזיכרונות, השאיפות והאכזבות שמפעילים אותנו, כשאנחנו מנסים להיאחז בהם על קרקע לא יציבה); על מה זה להיות בן אדם שכל הזמן רוקד (״ההבנה של מה זה עושה לגוף ולתודעה שלך. איך אתה תופס כאב. זמן. עונג. אלה דברים נורא בסיסיים לחיים״), ועל היכולת של תנועה לשחרר דימוי גוף (״אתה יכולה לדבר על תחושה של מגע ולא על איך אני נראית במראה או איך הבגד זה יושב עלי״).