חשבון האינסטגרם שלו נמחק עקב ״עודף תשוקה ויצר״; תערוכת היחיד שלו, Monogamy Kiils, הייתה תערוכה שהיא חנות שהיא השקת מותג שהיא סלון (״יש לי סלון נורא יפה אבל אני לא מארח אף אחד״); וספר הפרוזה שהוציא לאור בימים אלו, ״צילום מסך״, מספר את סיפורו של ילד, נער מתבגר וגבר צעיר ללא שם, מסע התבגרות שהוא סיפור חניכה מינית שהיא גם חלום בלהות (״אסוציאטיבי, נרקוטי, ספק אמיתי ספק מדומיין״).ג׳ייסון דנינו הולט על העיסוק במדיומים רבים (״האוצר בר ירושלמי אמר לי שאני לא מונוגמי לאף מדיום. אני מצייר אבל אני לא צייר. הוצאתי ספר אבל אני לא סופר. אני מנהל תיאטרון אבל לא איש תיאטרון. אבל כן אמן״); על השאלה שהוא נשאל הכי הרבה על הספר - כמה ממנו אוטוביוגרפי (״ברמה הרגשית הוא וידוי לגמרי. האירועים, האנשים, הם בהשראה, ופה נכנס חזק המעשה הספרותי. אז כמובן שהחיים שלי שם אבל גם של הרבה אנשים אחרים וחיים מדומיינים); ועל האמונה שלכל אמן יש סיפור אחד בלבד בחיים שהוא חייב לספר, משהו שאין לו מילים, וכל חייו הוא ינסה להעניק לו מילים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם (״בסוף יש לי נפש אחת קטנה ומיוסרת״).