בגיל 70, אחרי למעלה מארבעה עשורים של פעילות בשדה האופנה, ותוך כדי שהיא עובדת על ספר (!) ותערוכה (!), היא עדיין חושבת שהעובדה שהיא מוכרת את הבגדים שהיא מעצבת ״זה נס שמתרחש כל יום״; ובמהלך הקורונה היא הבינה שהיא יכולה לבחור לעשות רק את מה שהיא אוהבת, וגילתה שיש לה יכולות של ״רשת, טקסטים, אינטרנט, מיתוג, פרסום, IT. אני איש ה־IT של המפעל״.

דורין פרנקפורט על העיסוק רב השנים בנושאים חברתיים כמו שוויון זכויות, מגדר ומיחזור (״דברים שכבר אז הרגישו לי נכון והיום יש להם שמות. אני יודעת שאני לא מידתית בשום דרך. אין לי טאקט בשקל. ומצד שני מאמינה בהכלה ובהקשבה״); על עיצוב בקונטקסט של תרבות ומקומיות (״ההשראות הן תמיד הסיפור של הארץ. אלה בגדים שמספרים את הסיפור של הארץ ושנועדו לישראל״); ועל הזכרונות שתמיד יהיו קשורים במה לבשנו ולא במה שהיה תלוי על הקיר (״תמיד נזכור מה מה לבשנו. כשלבוש הוא כל כך חשוב, הוא לא רק כסות ולא רק טרנד; הוא חלק מאיתנו והוא מספר סיפור״).