ארי טפרברג הוא יוצר רב־תחומי (למרות שאנחנו לא מתים על המילה הזאת): הוא רוקד בלהקת המחול של יסמין גודר מזה שש שנים, במאי הצגות ואופרות, מורה ופרפורמר. בפסטיבל ישראל שייפתח בשבוע הבא הוא יציג שתי עבודות חדשות, אחת מהן בשיתוף פעולה עם אבא שלו (!) שהוא בכלל איש נדל״ן במקצועו; מהלך אחד שהתפצל לשניים – עבודת סולו ודואט שהוא תוצר של מחקר ארוך ומתמשך על המצאת הטלפון.

גם הפעם, כמו בעבודות קודמות (ובטח גם עתידיות), טפרברג עסוק בתקשורת, בדרכים השונות לתקשר באמצעות שפה, קול, תנועה, מוזיקה, מגע ועוד, או כמו שהוא קורא לזה, ״התשוקה האנושית לנצח את המרחק״. באמצעות מערכות חוקים קטנות שיצר והופכות למנגנונים פרפורמטיביים, הוא מנסה ״לייצר גשר בין מה שקורה בתוך הגוף למה שקורה מחוץ לגוף״, וגם אם הוא מגיע למקום חדש שאין לו ניסיון בו, הוא לא נרתע (״אני אוהב לקפוץ למים חדשים ולהעמיד פנים שאני יודע לשחות״).