(חלק ב') לאחר שהשתקע בדרום־צרפת, שכר וינסנט ואן־גוך, במעותיו האחרונות, מעון רחב־ידיים. הוא צבע אותו בצבע הצהוב, אשר סימל בציוריו רגשות אושר ואחווה. בין כתליו של "הבית הצהוב", קיווה ואן־גוך לכונן את מושבת האמנים שעליה חלם. אולם לאחר שניאות הצייר פול גוגן, להתארח "בבית הצהוב" של ואן־גוך, התגלו שני האמנים כשמן ומים. מכאן קצרה הדרך ל"טרגדיה בארל" המגואלת בדם. עד לסוף ימיו, עתיד ואן־גוך לסבול מהתקפי אובדן שפיות חוזרים ונשנים. למרות זאת, בתקופות החסד שבין ההתקפים, הוא המשיך לצייר את ציוריו הגאוניים כאחוז תזזית. שפוי ומטורף לסירוגין, דחוי ובלתי מוערך, עני ובודד, חש ואן־גוך כי סבל דיו עלי־אדמות. רק לאחר מותו, הפך ואן־גוך הרדוף לגיבור תרבות נערץ, וזכה להערכה שנמנעה ממנו בחייו הטרופים. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש: https://wordpress.com/post/niv-goldstein.com/2432